קראתי לעצמי חולדה.

הסתבר שזה לא ממש משנה, איך שאני קורא לעצמי. מילים היו זולות מאד; אף אחד לא קרא אותן. אנשים חיפשו טורסו: והיה לי יופי של טורסו. עבדתי עליו קשה. ברגעי שפל הייתי רואה בגריינדר את התמונה של עצמי וחושב לפנות, בטעות. ואז ראיתי את השם, חולדה.

השם שלי עורר בי צמרמורת. הוא היה מגעיל בדיוק כמה שצריך בשביל להשאיר אותי חי. להזכיר לי שאני לא ״בן 29, אקטיבי לעכשיו.״ שיש לי אחות קטנה שמעריצה אותי. שאני בוגר ישיבת ״חיי שרה״. שאני לומד רפואה.

והוא גם היה מבחן: מי שלא התייחס אליו, נפסל.

מי ששאל אותי ״למה קוראים לך חולדה?״, קיבל בכל פעם תשובה אחרת:

״אני יצור ביבים.״

״קשה ללכוד אותי. עוד יותר קשה להיפטר ממני אחר כך.״

״אני מעביר מחלות.״ הייתי נקי. בכל זאת, רופא לעתיד. אבל חיפשתי מישהו שישאל: מישהו שלא ייבהל מהתשובה. אנשים בעיר הגדולה לא שאלו שאלות ולא קראו מילים.

לעדין לא היה שם, רק ציור: אמוטיקון דוחה של חור. דמיינתי את עצמי נופל בתוכו, ולא מגיע לשום תחתית.

״כמה הכלי?״ הוא כתב לי.

״24 סנטימטרים,״ שיקרתי.

הוא כתב, ״אש.״

לפחות הוא משתמש יפה בסימני פיסוק, חשבתי.

״אני מחפש לעכשיו,״ הוא כתב לי, ״רבי חנינא 11, יפו. בא?״

״איך קוראים לך?״ שאלתי.

הוא התעלם. ״אתה בא עכשיו?״

– ״כן.״

*

אני אוהב לפגוש פרצופים במציאות. זה מזכיר לי שכשהייתי ילד, אמא שלי נתנה לי את  הספר ״אוצרות הלובר״, והבטיחה שאם אזכור את הציורים בעל-פה, ניסע יחד ללובר. היו שם את המונה ליזה, כמובן, וכל מיני דברים אחרים, אבל אף ציור לא מצא חן בעיניי: דפדפתי רק כי רציתי לטוס. והצלחתי! 

הלובר היה צפוף, המונה ליזה הייתה קטנה, וכל הזמן חיכיתי שנלך ליורודיסני. ודווקא כשאמא שלי ויתרה והסתובבנו לצאת – ראיתי את ״חטיפתו של גנימד״. כבר ידעתי להגיד שזה ציור שמן של רובנס, מהמאה השבע-עשרה… אבל לא יכולתי לדעת כמה שהוא עוצר נשימה. סתם, ציור. הנשר חטף את הנסיך היפה הזה, ואני הכרתי את הציור מהדפים, אבל פתאום – הוא היה מולי. גנימד היה כל כך יפה, כל כך קרוב, ופתאום ידעתי שאני רוצה לגעת בו, בגיל שתים עשרה, ורציתי לעוף איתו לאולימפוס, לשתות דליים של נקטר. אחר כך הלכנו ליורודיסני.

כשהגעתי לרבי חנינא נכנסתי לבניין וירדתי בחדר מדרגות שנראה כמו צינוק טורקי. השם ש״בור״ ניסה להסתיר ממני היה כתוב על הדלת, על שלט מ׳הנסיכה הקסומה׳ באנגלית: ״הבית של עדין. ברוכים הבאים למרתף הייאוש!״

זה הצחיק אותי, אז דפקתי, והוא ענה מהר מדי: כאילו צפה בי מעברה השני של הדלת.

״שלום עדין,״ חייכתי.

״אה…״ הבחור היה מבולבל לרגע אבל אחר כך הביט על השלט ונראה מובס: ״שלום… חולדה."

״סליחה על החטטנות,״ אמרתי, ״אבל אולי במקרה יש לך שש אצבעות ביד ימין?״ 

כמו תמיד אחרי ההערות שלי, השתררה שתיקה חסרת מוצא. כדי להצדיק את עצמי, הצבעתי על השלט של "הנסיכה הקסומה".

עדין חייך לשבריר שנייה; הבהוב של חיוך. הוא פרש את אצבעות יד ימין, להוכיח, והעביר אותה בחצי עיגול, ואז כאילו נזכר בסיטואציה, החביא את היד והסתובב. היו לו רק חמש אצבעות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: כאילו הייתה תנועת היד המעגלית חתימה של כישוף. פאק, חשבתי. פאק. אני מאוהב. הם תמיד שוברים לך את הלב אחר כך, ואתה נשאר לבד.

השפתיים של עדין היו פתוחות במין חצי חיוך, והשיער הצהוב-כהה שלו היה מפוזר בקווצות על המצח. בקצה השפתיים שלו היה רמז לגומות. גומות חלשות, בינתיים, אבל כאלו שמבטיחות שאם הוא יחייך, אז וואו. אמרתי לעצמי בנחישות: ״עד סוף הערב אתה תגרום לו לחייך. אתה תבקיע את הגומות האלה החוצה, או ששמך אינו חולדה!״

ואז? אז הייתה אזעקה.

 זה היה כל כך מתוזמר, שאפילו לא חשבתי להתייחס לזה ברצינות, אבל עדין התאפס מהר: הוא החזיק אותי חזק בכתפיים והתקרב אליי כאילו הוא עומד לנשק אותי, ואז סובב אותי אל חדר המדרגות ואמר: ״מהר. יש פה מקלט מתחת לבניין.״

הוא הלך מאחוריי, כאילו רצה לדאוג לי שאגיע למקום בטוח. מאד רציתי לנשק אותו עכשיו, אבל באמת, לא היה זמן.

המקלט נראה כמו מערכון על שכנים תל-אביביים: אנשים שנפגשים בפעם הראשונה וכלואים יחד לרבע שעה לפחות, אז הם מוכרחים לנהל שיחות חולין. במובן הזה, הרגשתי בבית: אף אחד מהשכנים לא היה יכול לדעת שאני לא גר פה, ובאותה מידה – גם אני לא הייתי יכול לנחש שאני לא בבניין שלי (חוץ מזה שאצלנו ועד הבית עומדת עם שעון עצר וצועקת על כל מי שמתקרב לדלת: ״עוד לא נגמר!״).

אנשים חייכו אחד לשני. ניסינו להסתיר את העובדה שהמוות מסתובב בחוץ. אישה בגיל של אמא שלי הניחה עליי יד, אבל לא ניסתה לדבר איתי – היא פנתה לעדין: ״אז זה האח שלך?״ היא שאלה אותו, ״אתם ממש דומים!״

עדין נראה תקוע. הוא הסתבך בתוך עצמו מבלי לענות לה, כאילו שהוא משתתף ב״המרדף״ ומסכן מליונים בתשובה מהירה מדי. הוא הביט בי כאילו שהוא מבקש לוודא מי אני, ואני הסתכלתי ישר לתוך העיניים שלו וכך מצאתי פתרון ממש פשוט: צמצמתי את המרחק בין השפתיים שלנו, נעלתי בכף ידי את הלסת שלו ונישקתי אותו מאד, כמו ששום אח לא היה מנשק אף פעם. הפה שלו נשאר קצת פתוח גם כשנצמדתי אליו, מה שנתן ללשון שלי את החופש לנוע בתוכו כמו בטיול מודרך: לפגוש את הלשון שלו, להרגיש את החספוס שלה, לשחק איתה תופסת בין השיניים. הוא היה טעים, מחוספס, ובעיקר קצת מדגדג. השפתיים שלו נסגרו על הלשון שלי ואני רציתי אותו מאד, מיד. לא אכפת לי האישה, השכנים, אזהרות פיקוד העורף. השארתי את הלשון שלי במסע החיפושים, ושלחתי את האצבעות לתוך השיער הבלונדי הכהה שלו, שנראה כאילו הוא רטוב. הוא לא היה רטוב, הרגשתי, הוא היה רך כמו הקש שעוץ-לי-גוץ-לי הפך לזהב. ואני כבר יודע את השם שלו, נרגעתי: לא אצטרך לוותר בשבילו על בני הבכור.

*

התלבטתי אם אני צריך להתנצל על זה שהוצאתי אותו מהארון מול כל הבניין, אבל מישהי הפריעה לי – לא האישה המבוגרת מקודם, אלא בחורה צעירה. קצת יותר צעירה ממני, אני חושב. אולי בגיל של עדין.

״אה, סליחה… אתם גייז, נכון?״

עמדתי קצת שמוט לסת, ואז התאפסתי על עצמי וחייכתי: ״מה הסגיר את זה?״

״לא, אויש, סליחה,״ היא אמרה, ״לא התכוונתי לזה ככה.״

״אז איך התכוונת לזה?״ 

״פשוט… נראה לי שרק הומואים יבינו אותי.״

״סקרנת אותי,״ אמרתי, בלי רצון אמיתי – כי עדיין קיוויתי לעלות לדירה של עדין ולגלות מה היו התוכניות שלו למפגש הזה, אבל עדין הקשיב לנו, ואמרתי לעצמי טוב, ביחס למה שקרה עד עכשיו, זה? לא יכול להיות יותר גרוע.

״זה היה סטוץ, כן?״ היא אמרה. לא ממש הבנתי על מה אנחנו מדברים עכשיו. ״השותפות שלי לא יכולות להבין את זה,״ היא הצביעה לכיוון שתי בנות שהסתכלו עלינו בחוסר הבנה מכיוון הדלת של המקלט.

״וואלה,״ אמרתי.

״גם אצלכם, זה סטוץ.״

עדין הסתכל עליה. אני הסתכלתי על עדין.

״זאת אומרת, בלי רגש. סתם, מה שהגוף צריך,״ היא הסבירה. ״הומואים מבינים את זה.״

עדין בהה בה. אני חיכיתי שהוא יאשר, כמו שהוא כתב לי באפליקציה, או שבעצם חיכיתי שהוא יגיד לה, ׳מה פתאום? אנחנו זוג! אנחנו מתחתנים תיכף! רוצה להיות הפונדקאית שלנו?׳ אבל עדין שתק. גם היא שתקה.

 ״זאת אומרת, הוא נשאר לישון, בלילה… אבל זה לא אומר כלום, נכון? היינו ממש שיכורים.״

שתקתי. ניסיתי להבין לאן השיחה הזאת תתגלגל.

״שיכורים-שיכורים?״ עדין שאל, פתאום. זה הפתיע אותי: בעצם, לא שמעתי אותו מדבר מאז תחילת הערב.

היא נהנתה מתשומת הלב שלו לפרטים. ״וואלה, לא. זאת אומרת, עמד לו. לא עומד לכם כשאתם ממש שיכורים, נכון?״ עדין הנהן. אני קצת נאלמתי. השיחה גלשה למחוזות יותר מדי סטרייטיים בשבילי.

״אז אולי הוא נשאר כי הוא רצה עוד סיבוב. הוא העביר לי אצבע עם רוק סביב הפטמות, לאט, כאילו הוא מצייר אותי -״

״איכס, סטרייטים,״ נפלט לי. היא התעלמה.

״בתכלס הוא מיד יצא, בבוקר. עוד לפני שהוא קיבל את הקריאה, כבר ברגע שהיו אזעקות בתל-אביב. לא הייתה לו בעיה לנהוג! ולא ממש ישנו בלילה.״ היא גיחכה. 

אני יודע שאני אמור להיות אדיש וקליני, רופא לעתיד. אבל מין סטרייטי מגעיל אותי: ״אה, טוב… הבנו,״ אמרתי.

״…אז זה וואן-נייט-סטנד, נכון?״ היא וידאה, ״ככה הכללים של זה. לא מתקשרים אחר כך.״

״כן, טוב… אני הרבה פעמים לא התקשרתי,״ עדין אמר, בלי להביט בי.

״וואלה, סחתיין. זה מה שחשבתי,״ היא חייכה אליו.

״לא הבנתי, אין לך את המספר שלו?״ שאלתי.

שניהם הסתכלו עליי כאילו הצעתי לבשל אותה בשמן רותח.

״אה, וואלה, לא יודעת. סתם, אני לא רוצה להפריע לו.״

ושוב לא הצלחתי לעצור את עצמי: ״להפריע לו במה?״

נראה שגם היא וגם עדין היו מעדיפים לנהל את השיחה הזאת כשאני לא חלק ממנה. אבל אחרי התלבטות קצרה היא אמרה ״וואלה, אני לא ממש יודעת. גם לא ממש דיברנו על החיים שלו, אז אני לא יודעת אם הוא היה בצבא או במילואים, אבל אולי הוא כן היה בצבא? לא יודעת. כי איך שהיו אזעקות היה ברור לו שהוא הולך. וזה היה ישר בשבעה באוקטובר, עוד לא ידענו כלום.״

עדין תפס לה את היד. חזק, כאילו הוא מנסה למשות אותה מתוך משהו.

״… היו לו עיניים כאלה, חום-ירוק. עיניים שאי אפשר באמת לדעת באיזה צבע הן, את רק רוצה ליפול פנימה, כמו לקפוץ לים. והוא היה אחראי כזה, כל הזמן רצה לדעת איך אני מרגישה, מה נעים לי. והוא הקשיב נורא… אתה יודע איך זה?״ היא שאלה את עדין, ״שמישהו כל כך מקשיב עד שאת לא מפסיקה לדבר על עצמך, כאילו שזה הכי מעניין בעולם.״

עדין חייך. שוב, עם הגומות.

״כל כך יפה, הוא היה.״

שתקנו.

*

״וזהו. והוא הלך, ולא שמעתי ממנו כלום. ואתה יודע מה הכי מופרע?״ היא שאלה את עדין, ״שאני לא רוצה לדעת עליו כלום. אני לא רוצה לדעת! אולי הוא היה נשוי. אולי היו לו ילדים. אולי אמא שלו הייתה שונאת אותי. לא בדקתי אפילו את השם משפחה שלו. וואן-נייט סטנד, ככה זה. שכח אותי. זה סתם אני מטומטמת שהתאהבתי. אני צריכה להיות יותר הומו.״

״נראה לי שאת כבר הומו,״ עדין חייך אליה. היא חיבקה אותו, משום מקום. פחדתי שהיא הולכת לנצל את זה ולנשק אותו כמו שאני נישקתי אותו קודם, אבל המקלט התרוקן והיא יצאה. ״תגיד שלום באזעקה הבאה,״ היא קראה לו, וגם אנחנו יצאנו: התיק שלי עוד היה אצל עדין.

כשנכנסנו לדירה פשוט עשינו סקס. כמו הפנטזיה שלה על הומואים; כמו חולדה ובור, מהגריינדר. בלי התאהבויות, בלי יותר מדי מילים, התפשטנו והתנשקנו, והכל היה פשוט פתאום, בלי לפחד להרוס. 

זה היה קצת מלכלך. עדין הלך להביא לי מגבת. ״אתה רוצה להיכנס למקלחת?״ הוא שאל.

״לא לחוץ לי,״ אמרתי בכנות.

הוא הביט בי: ״אבל אל תלך בינתיים.״

״נראה לי שאני כבר לא אלך אף פעם,״ אמרתי, והבהלתי את עצמי.

עדין חייך-עם-גומות.



…אחר כך בכל זאת נכנסתי למקלחת: הייתה שם כבר מגבת בשבילי. 

״אני פשוט לא מבין למה היא לא בודקת את השם שלו, בכל הרשימות,״ אמרתי.

״זה היה רק סטוץ, היא אמרה לך את זה. עכשיו היא מתפללת שהוא רק שכח.״ עדין ענה לי, כאילו שכל הזמן רק דיברנו על הסיפור הזה.

״בוא נבדוק בעצמנו!״

הוא כבר לא חייך. "תראה: זה לא הסיפור שלנו. אם הוא מת לגמרי או לא לגמרי מת, אין לך מה לעשות עם זה. תתמודד."

"היא קצת הפכה את זה לסיפור שלנו," התנגדתי. "אני לא ביקשתי את כל הפרטים הסטרייטיים האלה. ובכל זאת הם אצלי עכשיו."

חשבתי על זה שאני לא יודע את השם שלו כדי לחפש בעצמי, ושגם את השם שלה היא לא אמרה לנו. ושאפילו מה השם שלי עדין לא שאל עדיין.

הייתי רטוב, אבל עדין התקרב אליי לנשיקה נוספת. 

״קוראים לי איתי,״ אמרתי.

ומאז המצאת הנשיקה, רק חמש נשיקות נחשבו הכי טהורות ומלאות תשוקה. והנשיקה הזאת, שלי ושל עדין, הותירה את כולן מאחור.