ובו אנחנו פוגשים לראשונה אישה שרוצה להגשים את כל חלומותינו.

האיום עבד. שבועיים לפני שטסנו לפורטלנד קיבלנו הודעה נרגשת מהיידי, המתאמת שלנו בסוכנות הפונדקאיות: מצאנו לכם שידוך! 

השידוך לא היה סופי: הפונדקאית הפוטנציאלית הייתה צריכה להשלים את ההערכה הפסיכולוגית וביקור בית, אבל בינתיים נשלח אלינו הפרופיל שלה, ארבעה שקפים קצרים עם תמונות, כמה פסקאות, ושם: ברנדה. פתאום זה נהיה אמיתי; העוברים והסוכנות והתורמת והתשלומים היו עדיין שעשועים תיאורטיים, אבל כאן הבטתי בתמונה של מישהי אמיתית, שרצתה לשאת את העוברים שלנו ולעשות מהם תינוקות. זה היה בלתי נתפס.

מה ידענו על ברנדה? מה שהופיע במצגת. שהיא מקסימה וחייכנית, שיש לה ילדה מהממת בת שנתיים בשם טארה, שג'סטין – בעלה – תומך בה, שהיא בת עשרים וארבע, שהיא לומדת עבודה סוציאלית ושהיא אוהבת לקרוא, לכתוב ולעצב את הדירה הקטנה שלהם. מהתמונות הם נראו כמו זוג סטודנטים שטותניקים עם ילדה. על השאלה למה היא רוצה להיות פונדקאית היא ענתה שאמא שלה תפקדה כמשפחת אומנה, ולכן היא יודעת שיש הרבה דרכים להיות משפחה.

כשלב ראשון, לפי הפרוטוקול, קבענו איתה שיחת סקייפ. השיחה הייתה מפחידה ומרגשת, כמו שכל דייט ראשון אמור להיות. כל אחד ניסה להיות הוא עצמו אבל גם להקסים, מה שאצל אדם התרגם להרבה בדיחות אבא, אצלי לשתיקה וחיוכים, ואצל ברנדה – לדברנות בלתי פוסקת. ג'סטין כמעט לא פתח את הפה רוב השיחה. השיחה החלה בהנחיה של היידי, המתאמת, שהקפידה לעבור למען הפרוטוקול על כל הנושאים הקשים האפשריים: כישלונות בהשתלת העוברים, הפסקת הריון, לידה שקטה, ביטוח חיים. צריך להודות: זאת לא בהכרח רשימת הנושאים שהייתה לי לדייט ראשון, אבל הקונספט של שיחה בהנחייה התאים לי בדיוק. ייתכן שזה כל מה שהיה חסר לי בחמש שנים של דייטינג חסר תוחלת.

משהו בשביל מישהו

ותוך כדי זה, קצת הכרנו. גילינו שהם הכירו באוניברסיטה, שהם הפסיקו את הלימודים בגלל שכר הלימוד הגבוה, שהם עובדים כרגע בעבודות בשכר מינימום ומנסים לחסוך, כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר. העבודות של שניהם נשמעו קצת מדכאות, אבל ברנדה הייתה קלילה ואופטימית: כולם אוהבים אותה שם, והיא תתקדם, ובעלה תיכף יקודם למנהל משמרת, שזה יותר כסף ויותר גמישות, והכל יסתדר, זה בטוח. היא אהבה לקרוא ספרים, בעיקר ספרי פנטסיה, וגם כתבה סיפורים בעצמה. היא רצתה ללמוד איטלקית ואת שפת הסימנים. הבת הגדולה שלהם נולדה ענקית, 5.2 קילו, ולכן – ברנדה קבעה – אין לה שום ספק שהיא תצליח לשאת תאומים. או שלישייה, מה שיבוא, היא לא מפחדת. סיפרנו קצת על עצמנו, על המשפחות שלנו, על ישראל. היא הקסימה אותנו. בסוף הרגשנו נוח מספיק לשאול את השאלה שלא העזנו לשאול קודם: למה, לעזאזל, את משוגעת מספיק כדי לעשות דבר כזה? ברנדה צחקה. היא אמרה שהם עברו תקופה קשה לאחרונה, ונסמכו הרבה על עזרה ממשפחה וחברים. עכשיו הם רוצים לעשות משהו בשביל מישהו אחר. אין להם כסף, אז הם לא יכולים לתרום, אבל היא אהבה להיות בהריון עם הבת שלה, הכל עבר לה כל כך בקלות ובלי צורך לראות רופא, והיא חושבת שזה משהו טוב שהיא יכולה לעשות לעולם בחזרה.

"זה הזמן להיפרד בינתיים," סיכמה היידי, "ויש לכל אחד מכם 24 שעות לחשוב על זה ולהחליט אם אתם רוצים להתקדם יחד. קחו את הזמן," היא הפצירה בנו, "ותישנו על זה לילה." השעה בישראל הייתה כמעט חצות; סיימנו את השיחה בעיניים נוצצות ומיד כתבנו להיידי דוא"ל:

"פשוט התאהבנו בברנדה, ג'סטין וטארה. קיבלנו תמונה מאוד ברורה והרגשנו שיש בינינו חיבור מצוין. אהבנו גם לראות את הקשר בין ברנדה וג'סטין, נראה שהם תומכים מאד אחד בשני ויש להם אנרגיות טובות. למרות שהמלצת שנישן על זה לילה, אנחנו יכולים לומר שאנחנו בטוחים במאה אחוז שאנחנו רוצים להתקדם עם ברנדה. אז מהצד שלנו – זה 'כן!' מהדהד."

היידי ענתה למחרת ואמרה שכמובן, גם ברנדה וג'סטין אמרו לה שהם רוצים להמשיך איתנו ברגע שהסתיימה השיחה, והשלב הבא הוא לעבוד על החוזה עם עורכי הדין.

האם באמת היינו בטוחים במאה אחוז? התאהבנו בהם, ללא ספק, וגם רעדנו מפחד. זה לא בדיוק איך שדמיינו את הפונדקאית מהאגדות שלנו: ברנדה הייתה צעירה מדי, חסרת אמצעים, חסרת עוגן. התגובה האוטומטית שהיא יצרה אצלנו היתה רצון לעזור לה, לא בהכרח לבטוח בה עם האוצרות היקרים ביותר שלנו. מצד שני, לא ידענו מה מותר לבקש: הרגשנו שעבר כבר נצח עד שנמצאה לנו מישהי מתאימה, ועכשיו כשהנס פתאום מתממש – שנתחיל לבדוק לו בשיניים? 

באה מאהבה

יחד עם הדוא"ל, היידי שלחה אלינו את סיכום ההערכה הפסיכולוגית וביקור הבית אצל ברנדה וג'סטין. שתי ההערכות המליצו על ברנדה כמועמדת לפונדקאות, תיארו שהיא מבינה היטב את התהליך, המשמעויות והסיכונים, ושג'סטין תומך בה. מעבר להמלצה, העובדת הסוציאלית תיארה את השיחה עם ברנדה: "ברנדה אוהבת את העבודה שלה; היא עובדת עשר שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע. העבודה דורשת ממנה להיות על הרגליים במשך כל היום, אבל ברנדה הבטיחה שבחלק מהתחנות במחסן יש כסאות ישיבה, למקרה הצורך. בנוסף, בשלבים מתקדמים יותר של ההריון, היא לא תצטרך יותר לשאת משאות כבדים." לגבי העדפות האוכל של ברנדה וג'סטין, היא כתבה "הדיאטה שלהם מבוססת על אוכל זול, כיוון שהם נסמכים על food stamps ולא יכולים להרשות לעצמם אוכל איכותי." ויקיפדיה לימדה אותי ש"בולי מזון" היא תוכנית פדרלית לתמיכה באנשים מובטלים או עם הכנסה נמוכה: מדובר בשטרות שאפשר לקנות איתם מוצרי מזון בלבד. 

ממרחק של שנים אני קורא את ההערכות האלה ומנסה להיזכר איך הרגשנו. היינו רגע לפני הטיסה לפורטלנד, לחוצים ונרגשים להכיר את ברנדה וג'סטין. אני חושב שהשאלה שהכי הפחידה אותי הייתה האם נוכל לשמור איתה על קשר אנושי כן. האם הפערים ברמת החיים שלנו, באמצעים שיש לנו ובאפשרויות שפתוחות בפנינו – יאפשרו לנו להכיר אותה באמת, לבטוח בה ולאפשר לה לבטוח בנו. בעצם, זה ניסוח לא מדויק; השאלה שהכי הפחידה אותי הייתה הרבה יותר אגואיסטית: האם נוכל לספר סיפור טוב לילדים. עשינו את כל המסע הזה מתוך רצון להבטיח לילדים שלנו סיפור יפה על "איך באתי לעולם": באתם מאהבה וטוב ורצון שלנו, האבות שלכם, ושל שתי נשים נפלאות שעזרו לנו בדרך – תורמת הביצית והפונדקאית. האם אפשר יהיה לספר את הסיפור הזה בלב מלא? 

חשבנו על ברנדה, וחשבנו שאפשר.

אמייזינג, וונדרפול ואינקרדיבל

היום אני יודע, ויעידו שבע חולצות ה"אני אוהב את אורגון" שיש לי בארון, שאורגון היא גן עדן. אבל אז, לפני הטיסה הראשונה, היא נראתה לי כמו סוף העולם. טסנו לסיאטל: זה הכי רחוק שהייתי מהבית אי פעם, ואני הצלחתי לבכות פעם מרוב מרחק בקייטנה של החברה להגנת הטבע, בבית ספר שדה אכזיב. הרגשתי כמו לואיס וקלארק, חוצה מרחבים של לא-כלום, לעבר הקצה המדומיין של היבשת. חייב להיות קצה שכזה, שכנעתי את עצמי כל הטיסה. היא לא יכולה להימשך לעד.

כשנחתנו הייתי מנומנם. התחנה הראשונה שלנו הייתה פגישה עם הסוכנות בפורטלנד, והגענו לשם בחיים רק בזכות זה שהתחתנתי טוב: העיניים שלי נעצמו ביציאה מסיאטל, ונפקחו מפעם לפעם על הכביש המהיר, רק כדי לגלות שאנחנו נוסעים עוד ועוד ובכל זאת נשארים במקום. הכל נראה אותו דבר. "הגענו," אמר אדם אחרי שלוש שעות וחצי, ואני הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום עיר. "זאת פורטלנד?" הטלתי ספק בכישורי הניווט שלו, "זה נראה כמו אמצע הכביש." ברוך הבא למערב, איפה שהכל אפשרי ולשום דבר אין גבולות. גם העץ בחצר של הסוכנות מימש את החלום האמריקאי: בלי שום הצדקה מיוחדת הוא הגיע לגובה של עשר קומות. עצים גדלים כאן בקצב של 60 סנטימטרים בשנה, קראתי אחר כך. עשרים שנה ויש לך רב קומות.

לא רק העצים היו חסרי גבולות, גם השפה: הנחמדות, ההפרזה וההתפעלות עלתה על גדותיה בכל שיחה אקראית. זה כל כך מדהים מצדנו להגיע, וכמה נפלא ונהדר לפגוש אותנו סוף סוף, ושיהיה לנו יום מקסים, וכמה הכל סום וקסום ובשום ומופלא. איכשהו, זה התאים לי בדיוק: במסווה של ההפרזה האמריקאית הזאת הייתי חופשי לבטא רגשות אמיתיים. הרי זה באמת היה אמייזינג וונדרפול ואינקרדיבל מה שבאנו לעשות שם, לא דרגה אחת פחות.

מישהו לרוץ איתו

אחרי הרבה שינויים של הרגע האחרון, אירחנו את ברנדה וג'סטין לארוחת שבת. אדם הכין קציצות ברוטב (או באמריקאית, His secret meatball recipe!), אני אפיתי חלות ועוגיות, וחיכינו נרגשים ליד הדלת. הקסם קרה: מהר מאד הרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים. אדם שיחק עם טארה במכוניות על הרצפה ואני החלפתי המלצות על ספרים וסדרות עם ברנדה וג'סטין. הארוחה נמשכה חמש שעות, עד שטארה כבר התחילה להירדם ונאלצנו להיפרד. הבאנו להם מתנה את "מישהו לרוץ איתו" מתורגם לאנגלית, חלווה מהעיר העתיקה וסט צלחות בעיצוב ארמני. לפחות נחלצנו מהקלישאה ולא קנינו בובה של גמל (מה שציער אותי מאד, בהתחשב בטארה). הבטחנו לכתוב, וברנדה קיימה את ההבטחה הזאת כבר למחרת בבוקר, וכמעט פעמיים בשבוע מאז. השתדלתי לענות לכל מכתב, אבל לא תמיד הצלחתי לעמוד בקצב שלה: היא תמיד הייתה אופטימית ושמחה; היא סיפרה על העבודה שלה, על כמה הבוס שלה מעריך אותה, על התוכניות לעתיד, על דברים מצחיקים שטארה עושה, ותהתה מה לוקח לעורכי הדין כל כך הרבה זמן. 

גם אנחנו תהינו. אבל בניגוד אלינו, שחיכינו לילד בחוסר סבלנות שהתחיל לגרד, עורכי הדין עבדו בקצב שלהם. שילמנו כמובן גם לעורכת הדין שייצגה אותנו וגם לעורכת הדין שייצגה אותם, והתנהל מין טקס משפטי ממושך שבו הן מתאמות ביניהן שינויים לחוזה הסטנדרטי, שלא באמת עניינו אף אחד מהצדדים. אישרנו כלאחר יד את כל השינויים שהן ביקשו (פיצוי מוגבר על היעדרות מעבודה, תשלום לבייביסיטר), וחיכינו.

בינתיים היידי כתבה לנו וסיפרה שברנדה איבדה את העבודה שלה. החברה שבה היא עבדה נאלצה לבצע קיצוצים, והיא פוטרה. איך אפשר לעזור, תהינו. היידי אמרה שהיא עוברת עם ברנדה על מודעות הדרושים ומאמינה שהן יצליחו למצוא יחד עבודה חדשה בקרוב. "כל המשרד פה עוזר לה לחפש," היידי הוסיפה, "ברנדה נכנסה לכולנו ללב." הרגשנו חסרי אונים: היה משהו בלתי נסבל בכך שאנחנו משלמים סכומי עתק לעורכי הדין ולסוכנות ובמקביל לא יכולים לעזור לברנדה אפילו עם עבודה בשכר מינימום.

הרכבת מתחילה לנוע

ברנדה עצמה נותרה אופטימית. במכתבים היא הסבירה שזה זמני, שאוהבים אותה שם, ושהבוס שלה הבטיח להעסיק אותה מחדש ברגע שזה יתאפשר. וחוצמזה היא מתראיינת להרבה משרות, לא כולן מושלמות אמנם, אבל לא נורא, ומשהו בטוח יסתדר. היא לא דואגת. כתבנו שאנחנו מעריצים את הכוחות שלה, ושאנחנו מאחלים שאחד ממקומות העבודה הפוטנציאליים יראה סוף-סוף איזו מדהימה היא.

משהו אחד כן הצלחנו לעשות: באחד מהמכתבים היא כתבה שהם מישכנו את המצלמה שלהם כי הם היו צריכים קצת כסף, אז ליום ההולדת שלחנו לה מצלמה דיגיטלית חדשה, שתוכל לצלם את טארה. ג'סטין כתב לנו שמאד שימחנו אותה, וברנדה שלחה במכתב הבא כמה תמונות ממסיבת יום ההולדת. 

האופטימיות של ברנדה הייתה במקומה, כנראה: אחרי כמה שבועות היא מצאה עבודה חדשה, וגם החוזים נחתמו. השלב הבא, אמרה היידי, הוא פגישה במרפאת הפוריות. כמה בדיקות, קביעת תוכנית תרופות וזריקות, ואם הכל הולך כמו שצריך – תוך חודש וחצי יכול להתחיל הריון. הרגשנו שאנחנו בתחילת המסלול של רכבת הרים, כשתפס הבטיחות ננעל ואתה מבין שזהו, לא משנה כמה אתה מפחד, הרכבת התחילה לנוע. הפגישה הראשונה הייתה בשתיים בלילה שעון ישראל, וברנדה החליטה ללכת אליה עם אמא שלה. איחלנו לה המון בהצלחה, ביקשנו שהיא תספר לנו הכל, ובקושי הצלחנו להירדם. כשיהיה הריון, היא הבטיחה, היא תקבע את הפגישות בשעה שנוכל להצטרף, אבל בפגישה הזאת, הראשונה, לא היה טעם.

"אני מפחדת"

התעוררתי בשש בבוקר ומצאתי בתיבת הדוא"ל שלנו מכתב, שבכותרת שלו שתי מילים: "אני מפחדת." הערתי את אדם: הלך לא טוב. בפנים ברנדה כתבה מה קרה בפגישה אצל הרופא: האחות תיארה בפניה את התהליך והיא חטפה התקף חרדה. היא הייתה צריכה לשכב על הרצפה למשך כמה דקות כדי להתאושש. כשהרופא נכנס היא חטפה עוד התקף ושוב נאלצה לשכב. מזל שאמא שלה הייתה שם: היא רגילה להתנהגות הזאת אצלה, והיא הייתה יכולה להרגיע את הצוות. מכל הדברים בתהליך הרפואי, ברנדה אמרה, היא לא הצליחה להתמודד עם המחשבה על גלולות. זריקות לא מפריעות לה. הרעיון של הורמונים לא מוצא חן בעיניה, אבל היא מוכנה להתמודד איתו. אבל גלולות היא לא יכולה לבלוע; יש לה איזה פחד מזה, מאז שהיא הייתה ילדה. היא לא מסוגלת להתמודד עם גלולות. כשהיא היתה ילדה, ברנדה הוסיפה, היא לא ראתה רופאים בכלל; היא תמיד היתה בריאה. גם בהריון עם טארה, הכל הלך כל כך חלק, שהפעם היחידה שהיא ראתה רופא הייתה בלידה, וגם אז, זה עבר מהר ובלי התערבות. רופאים מלחיצים אותה, היא לא רגילה אליהם.

…אבל היא תסתדר, היא לא דואגת. היא כבר בדקה עם האחות, ואת רוב התרופות אפשר גם להשיג כסירופ. ואולי מותר לטחון חלק מהגלולות ולשתות אותן עם מיץ, הם הבטיחו לה שהם יבדקו את זה. היא מאד רוצה לעשות את זה והיא תצליח, אין לה ספק. הפגישה הבאה תלך הרבה יותר טוב.

האופטימיות של ברנדה הדביקה אותנו. מהמיטה, בשש בבוקר, כתבנו לה שאנחנו מאמינים בה, שאנחנו איתה, ושנעבור את זה יחד. אדם מצא באינטרנט אתרים שעוסקים בחרדה מבליעת גלולות, וכל מיני שיטות טובות להתמודד איתה. חיפשנו קבוצות תמיכה בפייסבוק. כתבנו שאנחנו מצטערים שזאת הייתה פגישה כל כך קשה, ושבטח יש לה הרבה לעכל עכשיו, אבל שאם היא רוצה להמשיך בתהליך – אנחנו איתה. שלחנו לבבות וחיבוקים.

בערב היידי כתבה לנו שזה נגמר: המרפאה מסרבת לעבוד עם ברנדה. היינו בהלם. היא הציעה לעשות שיחת וידאו, והסבירה שזאת החלטה סופית, שההתנהגות של ברנדה במרפאה הלחיצה את הרופאים מאד, והם לא מוכנים לקחת עליה אחריות בתהליך. היידי אמרה שהם תיארו לברנדה את התהליך עוד בסוכנות, ושהיא לא יודעת מה גרם לה להיות מופתעת בפגישה עם המרפאה. אולי – כמו בשבילנו – זאת הייתה ההרגשה שרכבת ההרים מתחילה לנוע; זה שונה, להכיר את המסלול ולהרגיש את החגורה נועלת אותך לכיסא. לפעמים זה גורם לך להבין שאת רוצה לרדת.

בני אדם אמיתיים

את הדוא"ל הבא לקח לנו הרבה יותר זמן לנסח. היידי בישרה את החדשות הרעות במכתב שמוען לכולנו, ואדם הוסיף כמה שעות אחר כך:

"הו, וואו. זה בא לנו משום מקום.

אנחנו ממש מצטערים לשמוע וקשה לנו לדמיין אפילו איך את מרגישה עכשיו. אנחנו רוצים שתדעי שאנחנו אוהבים אותך ודואגים לך. כשקראנו את המכתב שלך הרגשנו שאת תחת לחץ כבד מנשוא, זה היה לא נעים לחשוב שאת עוברת התקף חרדה בגללנו.

אנחנו מאמינים שהכל יהיה לטובה. אנחנו יודעים שאת מסוגלת להתמודד עם החדשות האלה, ושיש לך את אמא שלך, את ג'סטין ואת טארה, הילדה הכי מתוקה בעולם. אנחנו כאן בשבילך, ונשמח לדבר איתך ולכתוב לך מתי שתרגישי מוכנה. שולחים המון חיבוקים ומחשבות טובות."

ברנדה לא ענתה. המכתבים היומיים שלה הפסיקו, ולא שמענו ממנה למשך שבועיים. היידי אמרה שניתן לה זמן, שהיא בסדר, ומתמודדת, ושהיא קראה את המכתב שלנו. קיוויתי – אולי בתמימות מוגזמת – שנוכל לשמור על קשר. רציתי להוכיח לעצמי שאנחנו בני אדם אמיתיים, גם מחוץ לתהליך. אבל זה לא קרה: כשהפונדקאות ירדה מעל הפרק, שוב לא היה דבר שחיבר בינינו. 

ברנדה צצה בחיינו עוד פעמים ספורות; פעם היידי מסרה לנו דרישת שלום, פעם ברנדה שלחה הזמנה לגיוס כספים בשביל עסק שהיא הקימה, פעם אחרת פייסבוק הציע לנו להתחבר איתה. שנה וחצי אחר כך, כשהלכנו בפורטלנד עם עגלת תאומים, נתקלנו בג'סטין בכניסה לחניון. אני לא חושב שהוא זיהה אותנו.

בחזרה למשבצת

היידי התחילה לחפש עבורנו שידוך אחר: היא הבטיחה שאנחנו בראש הרשימה של הסוכנות. הסוכנות אמנם לא דרשה מאיתנו תשלום נוסף, אבל החוזה ששילמנו עליו כל כך הרבה לעורכי הדין היה עכשיו חסר ערך.

זה היה מייאש מאד: הרגשנו כאילו התחלנו שוב מהמשבצת הראשונה. בראייה לאחור, אני חושב שההחלטה של המרפאה הצילה אותנו. לא הייתה לנו את היכולת לבחון את המצב בהגיון ולזהות את כל הדגלים האדומים: היינו מעורבים מדי, להוטים מדי, חסרי ניסיון לחלוטין. לא ידענו מה מותר לרצות.

כשאתה בתוך התהליך, אתה יכול לראות רק את הגבעה הקרובה: למצוא תורמת, למצוא פונדקאית, לחתום על חוזה, לדאוג לביטוח. הבעיה המיידית נראית כמו המכשול הקשה ביותר, שאחריו הדרך סלולה עד לסלקלים ובגדים לניובורן. אבל הלחץ וחוסר הוודאות רק גדלים עם הזמן, ואנחנו נמצאים 11 אלף קילומטרים משם, לא יכולים באמת לטפל ולהרגיע. עוד לא ידענו להעריך כמה קריטית היא השלווה הנפשית של הפונדקאית שלנו. אלוהים עוזר לטפשים, סבתא שלי אומרת. פשוט צריך לתת לו לעשות את זה.

(השמות של ברנדה, ג'סטין וטארה – כמו גם חלק מהפרטים – הם בדויים, כמובן.)

סל תרבות

לפני כשנתיים התחלתי להקריא לילדים את "הקוסם מארץ עוץ", מאת ל. פרנק באום ובתרגום מצוין של גילי בר-הלל סמו. קניתי את הספר בשבוע הספר לפני שנים, כמחווה להומו שהייתי, ולא טרחתי לפתוח אותו מאז כי הנחתי שהוא משעמם להפליא. הספר רבץ אצלנו בספרייה וקרץ לי כסיפור-בהמשכים-לפני השינה בדיוק מהסיבה הזאת: יעיל יותר מכדורי שינה או אלכוהול (שניהם – מסתבר – לא חוקיים בגיל חמש וחצי). התפלאתי לגלות עד כמה הוא מצליח לרתק את כולנו, ואחר כך המשכנו עם באום וגילי גם לספרים הבאים בסדרה: ארץ עוץ המופלאה, עוצמה מעוץ, והלאה והלאה. מה שיפה בסדרה זה שבאום לא מקפיד ללוות את הדמויות בין ספר לספר: בכל ספר יש קו עלילה שונה, דמויות חדשות, יצורים משונים אחרים לגמרי. כמובן, לפעמים אנחנו נתקלים שוב בדמות אהובה מהעבר, מה שמעורר קריאות התרגשות נלהבות מכיוון המיטות (ופוגע במטרה שלשמה התכנסנו).

מה שנשמר הוא המסע: כמו על דרך הלבנים הצהובות, בכל ספר מחדש מתגבשת קבוצה של חברים שיוצאת למסע – בקו ישר עד למטרה – ובדרך חווה הרפתקאות וסכנות רבות. יש משהו מרגיע במסעות של באום: מי שמצטרף יישאר איתנו עד לסוף, מי שהולך תמיד יגיע. אפשר ללכת לישון בידיעה שהמסע ימשיך מחר, ולאותו הכיוון. על חברים תמיד אפשר לסמוך, ויש המון פלאות המחכות במורד הדרך, רק תמשיכו לצעוד. 

ואחרי שהילדים נרדמים, אפשר לחשוב שהלוואי והייתה דרך כזאת גם פה.