ובו יתואר איך באים ילדים לעולם, ומי מניח אותם בסלסלות ליד הדלת.

רבי שניאור זלמן מלאדי ניסה להסביר פעם לתלמידיו מה זה להתחרט. הוא סיפר על גוי אחד, דייג, שמחליט לצאת אל הנהר דווקא ביום סערה משתוללת. הגוי נכנס לסירה, וכל אנשי העיירה עומדים מולו וצועקים שלא יפליג, שהוא מסכן את חייו, שהמים הגועשים יבלעו בבת-אחת אותו ואת סירתו. אבל הגוי עיקש, והגוי מפליג.

כשמגיע הגוי ללב הנהר, רואים אנשי העיירה העומדים על המזח כיצד מגיע גל גדול, הופך את הסירה ומשקע אותה ואת תכולתה אל קרקעית הנהר. הדייג טובע בנהר, וזעקתו מהדהדת אחריו באוזני הצופים: "אני מתחרט! אני מתחרט!"

כך, טען הרבי מלאדי, צריכה להיות חרטה אמיתית. 

זה סיפור קצת אכזרי, אבל מדויק. לא רק חרטה צריכה להיראות ככה: ככה צריכים להיראות החיים. במשך כמה שנים עמדתי על המזח והתלבטתי: מה זה אומר, להיות דתי והומו. מה הקדוש-ברוך-הוא רוצה ממני. האם הבחירה היהודית הטובה היא למצוא בן-זוג ולהקים משפחה? איך אפשר להצדיק את זה מבחינה הלכתית? עבר זמן מה עד שהבנתי שאני לא צפוי לקבל תשובה. לפחות לא בזמן הקרוב. החלטתי להפליג: אם נגזר עליי להתחרט, העדפתי לגלות שהחיים שלי היו טעות אחרי שחייתי אותם, ולא לגלות באיחור שאיבדתי את חיי בזמן שחיכיתי בחוף.

ככה שאין לי פתרון. יש לי תחושת בטן טובה, יש לי כיוון הפלגה, יש לי תירוצים מפה ועד החוף. אבל אין לי פתרון לסתירות הגדולות של חיי. ובתכלס, הומואים או לא, לרובכם אין. חברים, קחו משוט ותתחילו לחתור. הדגים הטובים נגמרים פה לפני הצהרים.

בדייט הראשון שלנו דיברנו על ילדים. זאת אומרת, אדם דיבר. הוא שאל אם אני רוצה ילדים, נגיד, בזמן הקרוב, ואני הודעתי לו שהוא יותר גרוע מדוסית לחוצת חתונה, ושכל גבר שמכבד את עצמו היה בורח מהדייט הזה בצווחות היסטריות. וגם אמרתי לו שכן, מאד. ושמבחינתי יכולים להשאיר לי את הילד הזה בסלסלה על סף הדלת עכשיו, אפילו. לא צריך פתק. אני יכול להיות כזה אבא נהדר. 

למרבה ההפתעה אף אחד לא השאיר לנו תינוק בסלסלה מחוץ לדלת, ולכן הנושא חזר בצורה קצת יותר פרקטית בדייט הרביעי. הסתבר לי שאדם הכין שיעורי בית. בשנים שבהן אני הייתי עסוק בלהתמרמר כרחל האם ולחכות כחנה בשילה, הוא הלך למפגשים של סוכנויות אימוץ, פונדקאות ועורכי דין, רשם לעצמו הערות וגיבש תוכנית מפורטת. "אז איך אתה רוצה לעשות את הילדים שלנו?" הוא התעניין. "בגדול," הוא הבהיר לי, "יש שלוש אפשרויות: פונדקאות בחו"ל, אימוץ או הורות משותפת. מה נראה לך עדיף?" 

בשלב הזה כמובן נבהלתי. כלומר, רציתי ילדים אבל לא רציתי פונדקאות, עורכי דין וסוללת סוכנויות ממשלתיות. דמיינתי את זה קצת יותר רומנטי, ועדיף בסלסלה. הייתי צריך זמן לעכל את הרעיון, ובכל מקרה אדם תכנן לנסוע לעבוד בניו-יורק, ועוד לא ידענו אם נצליח להחזיק מעמד משני צדיו של האוקיאנוס האטלנטי. "כשתחזור, נראה," אמרתי.

הוא חזר, וראינו.

בארץ הילדים האבודים

עוד מגיל די צעיר הטרידה אותי הדרך שבה באים ילדים לעולם ואיך בדיוק אני הולך להשתלב בתמונה. למען האמת, עוד לפני שהפנמתי שכל הקונספט של רעייתי שתחיה לא עומד להתממש, כבר התחלתי לדמיין חלופות. כשהייתי בכיתה ו' היה לי ברור שאני הולך לאמץ לפחות חמישה עשר ילדים אבודים, וללמד אותם לעוף ולהילחם בפיראטים. או חשבון ונימוסי שולחן, אחד מהשניים. אימוץ נראה לי כמו הפיתרון האידיאלי: מה יכול להיות רע באימוץ ילד? נו, אז הוא יגדל בלי אמא. מה כבר האלטרנטיבות שלו? להישאר בבית היתומים החשוך והקודר שמנוהל בידי מסדר נזירות נטולות חוש הומור?

אבל כשאתה מתבגר, אתה מתאכזב לגלות שבתי יתומים זה לא מה שהיה פעם. כשחשבתי על אימוץ, חשבתי על סצנת הפתיחה שוברת הלב של "תקנות בית השיכר": מכונית עוצרת מחוץ לבית היתומים, וכל הילדים מתלבשים יפה ומתנהגים טוב כדי שהמבוגרים שהגיעו יבחרו לאמץ דווקא אותם ("הייתי מאמץ את כל הילדים האלה," אמרתי לאדם כשצפינו בקלאסיקה הזאת, "כולל טובי מגווייר." למעשה, יכול להיות שזה בדיוק מה שקרה בהמשך, כי הסרט היה כל כך קלאסיקה שנרדמתי מיד בתחילתו). המציאות שונה: יש תור ארוך של הורים פוטנציאליים, ומעט ילדים מועמדים לאימוץ. שזה טוב, בסך הכל, כן? אל תבינו אותי לא נכון. רשמית הומואים יכולים לאמץ (ותודה למני מזוז שהחליט לפרש את החוק איך שבא לו), אבל מעשית הם נמצאים הרחק הרחק בסוף התור. ובהתחשב בתור המאמצים הארוך הזה, אפשר להגיד שיש לילדים אלטרנטיבות. או כמו שאמרה לי פעם חברה עם ניסיון באימוץ, אימוץ זה לא פיתרון קסם. אמנם כל מה שילד צריך כדי לגדול טוב זה מבוגר אחד שיאהב אותו וידאג לו, אבל לגדול אצל שני אבות יכול להציב לילד קשיים חברתיים. וילדים מאומצים גם ככה צריכים להתמודד עם הרבה מאד קשיים; אולי זה קושי שעדיף למנוע מהם. צריך לשקול את זה בזהירות, היא סיכמה.  

פרקטית, אימוץ גם היה האופציה הכי פחות ריאלית מבחינתנו. היה צריך להגיש טפסים, להתראיין, להיכנס לתור, להידחק לסוף, לקוות לטוב. ואנחנו רצינו ילד. בסלסלה ועכשיו, כזכור.

האפשרות הבאה ששקלנו הייתה הורות משותפת. אני הכרתי מודל מוצלח לזה, ואדם הכיר כמה סיפורי זוועה. הרעיון העקרוני קסם לי: יש אבא, יש אמא, ילדים באים לעולם כמו שמלמדים בבית ספר דתי (בלי סקס בכלל!), וזה גם קמצני למדי: לא צריך להוציא מאות אלפי שקלים על תהליך פונדקאות מפחיד ולא-ידוע. מישהי שהכרנו טענה שזה הדבר הכי טוב שקרה לה: היא אמא לילד בן שנה והיא יכולה לצאת לבלות שלושה לילות בשבוע בלי לחפש בייביסיטר!

לו הייתי לבד, זה כנראה מה שהייתי רוצה. אבל היינו שנינו: רצינו משפחה. רצינו להביא ילדים לתוך הממלכה הקסומה שבנינו, ולגדל אותם שם. רציתי משפחה בדיוק כמו זאת שגדלתי בה: שני הורים, בית אחד, מריבות על המחשב ו"שותף" מהוסס בסוכריות שזורקים בבית הכנסת. לי ולאדם היה את הסטטוס קוו הדתי-חילוני שלנו, את הויכוחים והמריבות והויתורים שעשינו. ידענו שילדים הולכים לסבך את זה ממילא – להכניס לתוך זה עוד מישהי זרה נראה לי מפחיד מאד. אפשר להסכים איתה מראש על הרבה דברים, אבל בשורה התחתונה – בעיני החוק – הילד יהיה שלה ורק של אחד מאיתנו. מה זה אומר על התפקיד של השני? איך פותרים מריבות? מה קורה אם היא תרצה לעבור לגור בגוג'ראט או בפתח תקווה? איך מחליטים אם שולחים את הילד לממ"ד או לבית ספר דמוקרטי, אם אוהבים או שונאים את המורה, ואיזה עונש הוא יחטוף אחרי שהוא נכשל בכלכלת בית? מה קורה אם סבא וסבתא שוברים את משמעת הממתקים? איזה סבא וסבתא עשו את זה הפעם? דילמות שיכולות להוביל לפיצוץ גם אצל זוג סטנדרטי, מקבלות בסיטואציה מרובת-הורים מאפיינים של סכסוך בבלקן. כל עוד הויכוחים נשמרים בין אדם לביני, אנחנו תמיד יכולים לחזור לבסיס המשותף שלנו: מתחת לכל זה, אנחנו אוהבים מאד. אבל מה קורה כשנכנסת מישהי שזה לא הבסיס שלה? מה קורה כשגם לה יש בן זוג, או בת זוג?

מנקודת המוצא של "טוב שיהיה לילדים אבא ואמא" נוצרה משפחה מסובכת מאד. יכול להיות שזה יכול לעבוד מצוין. לא יודע. פחדנו לנסות.

מבחנות בסלסלה על סף הדלת

נותרנו עם פונדקאות. 

פונדקאות, כרעיון, עשתה לי רע מהרבה סיבות. קודם כל, בגלל הסרט "גוגל בייבי": הסרט עקב אחרי סטארט-אפ פונדקאות שניצל את הרפואה המתקדמת בהודו ואת רמת החיים הנמוכה שם. נשים פונדקאיות הודיות הרוויחו סכומים מצחיקים במונחים מערביים (אם כי גדולים מאד במונחים הודיים) בתמורה להיריון מבוקר, במרפאה שהיא סוג של "חוות פונדקאיות". הטרידה אותי המחשבה על ניצול נשים, למרות שאפשר לטעון מנגד שהנשים בחרו להיכנס לתהליך מרצונן החופשי, ושהאפשרות הזאת עשויה להיות מבחינתן הזדמנות פז לשנות את חייהן לטובה: למה לקבוע עבורן שהן מנוצלות?

אבל גם כך, הפריע לי סיפור המסגרת. הפריע לי שמדובר במפעל, בסטארט-אפ, בתהליך ללא פנים. קשה ליצור קשר עם הפונדקאית, גם אם מנסים: אתם לא חולקים שפה, תרבות, ערכים. הפריע לי התהליך המעבדתי: קונים ביצית מקטלוג, מערבבים עם זרע, מכניסים למדגרה, מנתחים ומוציאים תינוק. אין לי טענות. זה התהליך בעירומו, בסופו של דבר: ילדים לא באמת נולדים מאהבה. הם נולדים משני סטים חלקיים של דנ"א, מעבודה קשה של ריבוזומים, מהפרשת הורמונים, מהתמיינות תאים. אבל סיפור המבחנה הזה היה לי קר ומנוכר. רציתי ילדים בסלסלה, כזכור. אדם הזדהה עם הרצון שלי: חיפשנו סיפור אנושי; רצינו שהילדים שלנו ידעו שהם לא נולדו מהאוויר, שהיו נשים – תורמת ביצית ופונדקאית – שעשו מעשה אצילי כדי להביא אותם לעולם. רצינו שיכירו אותן. שיכירו להן תודה.

התחלנו לחפש.

ובכל זאת לא הייתי משוכנע. אחרי כל ההתלבטויות והתובנות שקיבלנו, עדיין תהיתי מהי טובת הילדים העתידיים. נכון שאני חושב שהכל יהיה טוב ומשעמם, ושהילדים שלנו יגדלו במשפחה שנקים באותו אופן מפחיד ומופלא שבו ילדים גדלים בכל משפחה אחרת בעולם. כל זה נכון, אבל באיזו זכות אני מהמר על חשבונם? קראתי מאמרים על ילדים במשפחות חד-מיניות וניסיתי לשנן מסקנות. בסוף נפגשנו עם הרב סטיב גרינברג. הרב גרינברג הגיע לארץ לרגל התרגום לעברית של הספר שלו על החיים כרב אורתודוקסי והומו. ישבנו יפה בצד במשך השיחה, ובסוף תפסנו אותו לבד. רשמית שאלתי אותו לגבי הדרך לגייר ילדים מפונדקאות, אבל מהר מאד חשפתי את השאלה שהציקה לי באמת: זה הוגן, לעשות את זה לילד? הרב גרינברג חייך: "מה זאת אומרת 'הוגן'? אין שום דבר הוגן בלהביא ילדים לעולם. ילדים לא נולדים בבית הכי טוב עבורם: הם נולדים בבית שרוצה אותם. תראה, אולי עדיף לילד לגדול עם אבא ואמא, אבל זה לא הבית שלכם; זה לא משהו שאתם יכולים לתת לו. אז מה זה משנה? לכו תעשו ילדים, ותתנו להם את הכי טוב שאתם יכולים לתת. אתם תעשו המון טעויות כל הזמן. כולם עושים. זה מפחיד נורא, לגדל ילדים. וזה נהדר. לכו!"

סל תרבות

דן סאוואג' מכיר בחור בפאב ומחליט לעשות איתו ילד. הספר "הילד: מה קרה אחרי שהחבר שלי ואני החלטנו להיכנס להיריון" מתאר בצורה שנונה ומשעשעת את מסלול המכשולים שלהם בדרך לשם. בין נאומים חוצבי להבות על צביעות והומופוביה למריבות מתוקשרות על המוזיקה באוטו, יש גם תובנות מבריקות. למשל זו: בשביל הזכות לאמץ, צריך לעבור בדיקה רפואית מדוקדקת שתוכיח שאתה לא עומד למות בעתיד הנראה לעין. זאת בדיקה לא נעימה, אבל סאוואג' מגלה שהיא מטרידה את הזוגות האחרים, הסטרייטים, הרבה יותר ממה שהיא הטרידה אותו. הומואים, הוא כותב, כל כך התרגלו לכך שהם צריכים להוכיח משהו בשביל להיות הורים, עד שמבחינתם כל מבחן שנדרש הוא טבעי לגמרי. סטרייטים – לעומתם – נעלבים מעצם כך שמישהו מפקפק בזכותם להורות. 

באופן אישי, הייתי זקוק לשיחה עם הרב גרינברג כדי לקבל פרופורציה. לראות שמאחורי כל ההתלבטויות שלי עמדה ההנחה שאני צריך לקבל הכשר כדי להיות אבא. אבל אין מי שייתן לי את ההכשר הזה: אנשים שבוחרים להביא ילדים לעולם, בוחרים לחתור אל לב הסערה בסירת משוטים קטנה. הם לא מחכים לאישור. זה פחד אלוהים: אולי הם יתחרטו על זה אחר כך. אבל ככה נראים חיים אמיתיים: עם משוט, עקשות ותקווה.