ובו נודה שהטור הזה צפוי להיות משעמם, אבל שזה דווקא טוב.

יש להודות על האמת: החיים שלי דבש. אני נוטה לנמנום קל כשאני מנסה לחשוב עליהם, לא כל שכן לסכם אותם במספר משפטים. וזה בסדר, כמובן. אין לי תלונות. 

יש לי תואר ראשון (שני בדרך), יש לי אהבה, יש לי משפחה, יש לי כלבה שהיא חצי לברדור, לטענתה, ויש לי חוסר עניין כן ולבבי בכל מה שקורה מסביב. כשיצאתי מהארון, אח שלי אמר, "שיחקת אותה. היית על המסלול המסוכן של להתעורר בגיל שישים עם שני ילדים ופנסיה ולגלות שהחיים שלך היו שעמום אחד גדול. עכשיו לפחות יהיה לך מעניין."

הוא טעה, כמובן.

בתום מלחמת העולם השנייה סבתא שלי העבירה את הזמן בהברחת גבולות. היא עברה מרוסיה לפולין ומשם לגרמניה דרך צ'כוסלובקיה. ("אם הייתם כל כך עניים," חקרה אותה פעם ילדה ערנית, "איך היה לכם כסף לנסוע כל הזמן לחו"ל?"). מאז היא אוהבת לצטט את הקללה הסינית, "שיהיו לך חיים מעניינים". היא מצטטת את המקור היידי, כמובן, אבל יש לזה את אותו אפקט. "אני מקווה שיהיו לכם חיים מאד לא מעניינים," היא שבה ומאחלת לכל הנכדים שלה, ואני הפכתי את האיחול לדרך חיים. 

מה שמפתיע, זה שבשום שלב לא האמנתי שזה יצליח לי כל כך. 

סוף העולם מגיע

הומו הייתי מאז גן חובה, אבל לדכאון הנלווה נכנסתי רק כשהגעתי לצה"ל. כמו עכבר מסיפור של קפקא, העולם הפך צר יותר ככל שהוספתי לרוץ. החיים נראו חסרי מוצא, ואני הרהרתי בכל מיני פרשנויות מודרניות לעקידת יצחק, בזמן שהסתרתי את ההיסטוריה של הדפדפן מעיניו הבולשות של שותפי לחדר. זה לא שפחדתי מהתגובה של אנשים (למרות שהייתי מבועת ממנה) – זה שלא ראיתי בכלל טעם לצאת מהארון. שום דבר לא חיכה לי מהצד השני: יכולתי לדמיין מישהו שאשלח אליו ידיים בחושך (תמיד חושך, בכל החלומות האלה), אבל לקחת אותו אחר כך לבת מצווה משפחתית במעלה שומרון? זה כבר נראה מופרך אפילו בתור שעשוע אינטלקטואלי. שקעתי לי בחזיונות טרופים על סוף העולם. 

גם אחר כך, כשאנשים טובים נתנו לי שתי סטירות ושלחו אותי לצאת לדייטים, המצב לא נהיה הרבה יותר טוב. יש הרבה מכסים בים, אבל לנסות לדוג אותם זה תענוג מפוקפק. עדיף להמתין לשיחה מאראלה. והימים החולפים, והחורף, והתנין שמתקרב לספינה ומתקתק, ומתקתק. ואי אפשר להאשים את הארון, את הקדוש ברוך הוא ואפילו לא את אמא שלי – אשמה המציאות.

ואז קרה נס.

ברשימת צפיית החובה לכל הומו, נמצאת הסדרה "מלאכים באמריקה". שנות השמונים ("אם פתח תקווה הייתה עשור, איזה עשור היא הייתה?"), ניו-יורק: האיידס הוא מגפה לא מוסברת שמחסלת הומואים בכל פה. לפריור יש איידס. החבר שלו עוזב אותו, ובערב שלאחר מכן נגלית אליו מלאכית ומבשרת על סוף העולם. המילניום מתקרב, היא מתריעה, ופריור הוא נביאו: עליו ללכת לבני האדם ולומר להם להפסיק. פשוט לעצור, אם אפשר. השמיים לא עומדים בזה. כל השינויים והתמורות הביאו אותם לאפיסת כוחות. רוחות רפאים, יהודי, שלושה מורמונים ומריל סטריפ מקדמים את העלילה אל סופה. ובסוף אין כלום: העולם לא מגיע לקיצו, השמיים לא נופלים. שנות התשעים הגיעו: המוזיקה נהיית יותר נסבלת, האופנה מביכה פחות. תרופה חדשה מאפשרת לחיות עם האיידס. וחוץ מזה, מעונן חלקית. תודה ששאלתם.

בפעם הראשונה שראיתי את "מלאכים באמריקה", הסוף אכזב אותי. בפעם השנייה ראיתי אותו עם אדם: הסוף נראה פתאום כמו האפשרות ההגיונית היחידה. סוף העולם או-טו-טו מגיע, ואז קורה נס, ואז הוא לא מגיע, בעצם. והכל טוב, וצריך לשטוף כלים ולאמץ כלב ולחשוב על ילדים.

זה מאוד מקובל

לסבא וסבתא שלי לא סיפרתי עליי ועל אדם, באופן רשמי, גם הרבה זמן אחר כך. פחדתי: כבר יותר מארבעים שנה הם מתפללים באותו בית כנסת, בעיר גוש-דנית שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה זה שהיא לא פתח תקווה. בית הכנסת מסתגל לשינויים בקצב שלו; הוא מסוג המקומות שבהם שאול יהלום עדיין נחשב להבטחה הגדולה של "צעירי המפד"ל". הם בטח יחשבו מה יגידו בבית הכנסת, הנחתי, ולא יכולתי למצוא תשובה טובה לזה.

"זה באמת מאד משונה," אמא שלי טענה, באחת השיחות שלנו. "הסבא שלך ממש הפתיע אותי. הוא אמר שיש אצלם בבית הכנסת זוג כזה. אחד רופא, אחד עורך-דין. מאד מקובלים שם."

"נו טוב," אמרתי, "רופא ועורך דין? מי יכול לדמיין שידוך טוב יותר מזה. חבל שלא צירפו לעצמם גם מהנדס, ואז בכלל." מסתבר שלא היה צריך לספר.

בכל זאת לא כל כך האמנתי: בשבת שעברה התארחנו אצל סבא וסבתא שלי. ארבנו מחוץ לבית הכנסת בשעות שבין מנחה למעריב, ואז ראינו אותם, הולכים יד ביד בשבילים סביב לבית הכנסת בעיר שאינה פתח תקווה, כמו דמויות מסיפור אגדה מאד מאד משעמם.

סל תרבות

שיעורי הבית לפרק זה:

"מלאכים באמריקה" (2003) – מיני-סדרה בששה פרקים, מאת טוני קושנר. בהשתתפות: מריל סטריפ, אמה תומפסון, אל פאצ'ינו, מרי-לואיז פארקר ועוד.