ובו נלמד אמיתות חשובות על החיים, בחסות אנציקלופדיה לילדים ״יבנה-לרוס״, אמבריולוגית אמריקאית, וקיצור שולחן ערוך

המרפאה המשיכה לעבוד כרגיל; עד תחילת מרץ הוקפאו כל הילדים העתידיים שלנו בצלוחיות שקופות. שישה-עשר עוברים בסך הכל, שבעה לי ותשעה לאדם, מספיק כדי להטות על צידו את המאזן הדמוגרפי, להמחיז את שלגייה פעמיים, או להרכיב קבוצת כדורגל (אין לי מושג, בעצם. כמה אנשים יש בקבוצת כדורגל?)

לעוברים לא היה היכן להיקלט, ולכן הם מילאו את מחשבותינו, את דמיוננו, ואת כל נושאי השיחה שלנו עם מי שלא השכיל לברוח מאיתנו בצעקות. 

״זה די מדהים לחשוב שיש בני אדם שלמים במקפיא, שמחכים שנפשיר אותם,״ אמרנו לגולש ספות אקראי שהתארח אצלנו בדירה. ״זאת אומרת, לא בדיוק שלמים, כן? יש להם רק שבעים-שמונים תאים כרגע. אבל הפוטנציאל! תחשוב על הפוטנציאל שיש במקפיא הזה!״

הגולש נראה מבוהל: ״אה… אולי תסגרו את המקפיא, אם ככה?״

הסתבר שנשאנו את הנאום בזמן שחיפשנו שום כתוש לשקשוקה.

״הם לא פה – הם במרפאה, באורגון,״ ניסינו להרגיע, אבל את התיאבון שלו הוא כבר איבד.

יכולתי להבין אותו: תינוקות שמנמנים אמנם מעוררים חשק עז לאכול אותם, אבל תהליך היצירה שלהם הוא מדכא תיאבון ידוע. לא סתם הוא אמור להיות מוסווה מאחורי שכבה עבה של מין. אנחנו לא אמורים להסתכל עליו מבחוץ; זה מערער. אולי זה הפחד להישיר מבט אל תוך סודות הקיום שלנו, ולהתאכזב לגלות שהם לא כל כך מסתוריים. בשבילי היה בזה עוד משהו – הניתוק הסופי והמוחלט בין סקס והיתרבות. החיבור ביניהם היה אבן היסוד של התפיסה המינית שלי, תוצרת בני עקיבא (טל"ח, בע"מ). אמנם כשהתחלנו את ה-IVF כבר לא הייתי חניך בבני עקיבא, אבל חינוך הוא כמו לשפוך על עצמך חבילה של נצנצים: גם שנים אחר כך אתה ממשיך למצוא שאריות. 

אוננות מחסלת מיליונים

אני מאונן מאז שאני זוכר את עצמי. באנציקלופדיה "יבנה לרוס", תחת הערך "מין" (שפתחתי ראשון, מיד אחרי שגיליתי שאין ערך ל"תחת" ו"בולבול"), מופיע כי "כבר בילדותם מגלים הבנים כי הפין שלהם יכול להתקשות, להזדקף ולהתארך. זוהי הזקפה, שבגיל ההתבגרות מופיעה יותר ויותר פעמים עד שהיא מסתיימת בפליטה של נוזל שקוף ולבנבן, המכונה נוזל הזרע." אני מצטט מהזיכרון; עד כדי כך זה היה עבורי טקסט מכונן. חיפשתי הסבר ופשר לתחושות שהיו לי בגוף, שהרגשתי שלא כדאי לדבר עליהן כי הן פרטיות. הסודיות הייתה מרגשת, קראתי את הקטעים האלה כשהייתי לבד בבית או בחושך, מתחת לשמיכה. בשביל ילד בן עשר, אני נבוך לומר, זה היה טקסט מחרמן. עד מהרה מצאתי גם טקסטים אחרים, בספריות של בית כנסת, בקיצור-שולחן-ערוך; קטעים שדילגו עליהם בבית הספר. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שהיה לי עם הגישה הדתית למין, והוא היה לחלוטין לא מתווך. זה לא שמישהו בבית או בבית הספר ניסה להזהיר אותי מאוננות, אבל קריאה בקיצור-שולחן-ערוך גרמה לי להבין שזה דבר איום ונורא. ספרי מעשיות משונים – כל מיני גרסאות של "צמרמורת" לדתיים שהיו בבית הכנסת הספרדי, לעלעול בזמן האינסופי שלפני תפילת מנחה – סיפרו לי שבכל פעם שאני מאונן אני מוליד שדים וליליות, דן את הנשמה שלי לגיהנום אינסופי, שופך דמים. רצח הוא הרי בסופו של דבר פעולה כנגד אדם אחד בלבד, אבל שפיכת זרע לבטלה מחסלת מאות מיליונים. לא האמנתי בזה בכלל, כמובן, אבל גם קצת כן. הפתרון הקל היה אשמה. הגרוע מכל היה שאפילו הטקסטים של "מסכת כלה", שגיליתי דרך פרויקט השו"ת שקיבלתי לבר מצווה (מי נותן פרויקט השו"ת לברמצווה?!), היו מחרמנים ממש. להגנתי ייאמר שהייתי בן שלוש-עשרה, ורוב הדברים שנתקלתי בהם היו מחרמנים ממש. מצאתי את עצמי מתרוצץ במעגל אשמה, רודף אחרי עצמי ושב וחוטא. באיזשהו שלב החלטתי לתת 50 שקל לצדקה בכל פעם שאני עושה ביד: התרוששתי תוך יומיים. 

בסמינריונים של בני עקיבא זה כבר היה עניין אמיתי. זה העסיק אמנם את החניכים התיכוניסטים הרבה יותר מאשר את המדריכים הבוגרים, אבל כן זכינו לשמוע שיעורים יעודיים בנושא הפרדה בין המינים, מניעת הרהורי חטא, איך מתגברים על היצר. פה גם התחילה להפריע לי העובדה שאני הומו: לא הוטרדתי בכלל מהרהורים על בנות, אבל דפדוף בלתי זהיר בספרים לעיל הבטיח לי פי שבעים אש וגופרית על הדברים שבאמת רציתי לעשות. אלו לא היו דברים שהעזתי לשאול את רב הסמינר, בשיחה הפתוחה איתו: 

– (כולם מצביעים בהתלהבות)

– "שאלות בנושא שמירת נגיעה, בבקשה רק ברבע שעה האחרונה!" 

– (כל האצבעות יורדות)

עברו שנים עד שהתחלתי להרגיש בסדר עם זה שאני מאונן. זה קרה רק אחרי שיצאתי מהארון, ואולי באמת רק אחרי שמצאתי זוגיות. עד אז השלתי מעליי את האשמה באמצעות פלפולים תלמודיים בסגנון, "מין אמור להיות כלי לחיבור בין גבר לאישה, אבל אני לא רוצה להתחבר עם נשים. אז ממה נפשך, עדיף שאעשה משכב זכר? ברור שעדיף לאונן." היו לי תירוצים טובים, אולי, אבל תמיד חיפשתי תירוצים: לא הצלחתי להתייחס לאוננות בנונשלנטיות. זאת לא הייתה יכולה להיות פעילות מהנה של אחרי צהריים, כמו לאכול ארטיק או לראות טלוויזיה. זרע לבטלה דרש צידוק.

הנסיעה לאמריקה להפרייה מלאכותית הייתה השיא של התהליך הזה. כהומו, ידעתי שאני לא יכול להשתמש במצוות פרו ורבו כדי להצדיק את יחסי המין שלי. אבל בבסיס הלא-מודע שלי עדיין האמנתי שזאת המטרה האמיתית של סקס, שהיא הצידוק העיקרי שלו. ופתאום, בניגוד לכל הציפיות, עמדתי לקיים את המצווה הזאת, בהידור, ובלי להזדקק אפילו לקצת סקס בדרך. אז לשם מה כל הסקס הזה, ובאיזו זכות הוא ממשיך להעסיק אותי, למען השם?

״שמרו על הזרע שלכם באשכים, חברים״

הביקור במרפאת הפוריות התברר בתור שחזור מלא של הערך "מין", הזכור לטוב מאנציקלופדית יבנה-לרוס כרך תשע, וכמו שאמר מרקס בסופו של אותו כרך (מרקס, קרל. 1818-1883) – ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה כפארסה.

הפגישה הראשונה שלנו במרפאה נקבעה ליום שלישי בבוקר, יום אחרי שנחתנו. היינו אמורים לחתום על כמה טפסים, לאונן לתוך כוס, ולהיפגש עם אמבריולוגית. ההנחייה היחידה שקיבלנו הייתה לשמור על הזרע שלנו באשכים לפחות 48 שעות, ולא לתת לו להתבזבז לשווא. הרופא עשה יד אחת עם הקיצור-שולחן-ערוך.

"לעיתים מתרחשת פליטת הזרע בשינה, והיא עשויה להיות מלווה בחלומות מיניים. תופעה זאת מכונה קרי לילה, והיא נפוצה בגיל ההתבגרות.״ 

התעוררתי בארבע לפנות בוקר, הודות לג׳ט-לאג, והערתי את אדם בבהלה. כל הילדים העתידיים שלי היו מפוזרים לי על התחתונים והטרנינג, בניגוד מוחלט להוראת הרופא. מביך ככל שזה יישמע, זאת הפעם הראשונה שזה קרה לי בחיים; מזל שזכרתי את הערך האנציקלופדי. 

לרגע נדמה שספרי המעשיות צדקו: האירוע הזה היה כנראה אחד מהגורליים בחיים שלי. הוא גרם לילד אחד להיוולד, ולילד פוטנציאלי אחר להישטף במכונת הכביסה של האיירבנב ששכרנו, יום למחרת. זה לא בהכרח רע, אמנם. יכול להיות שהיה מדובר בילד פוטנציאלי מאד מעצבן.

אדם היה משועשע: ״על מה חלמת?״ 

לי לא היתה סבלנות להומור: טסתי בשביל זה עשרים שעות וחצי עולם, והנה ברגע האמת אני מפשל. 

״אין סיכוי שאני מתקשר למרפאה לספר להם,״ אמרתי לו. ״אתה תעשה את זה.״

״הייתה לנו תאונה קטנה,״ אדם תיאר למזכירה במשיכת כתפיים, ודחה את הדייט שלנו עם הכוסות הסטריליות עד ליום שני. במקרה הזה, אם שוב יהיו תקלות, עוד נספיק להגיע בבוקר המחרת להזדמנות סופית בהחלט, רגע אחד לפני הטיסה חזרה לארץ. אבל בלי לחץ. 

את הפגישה עם האמבריולוגית בכל זאת קיימנו. היא הסבירה על התהליך בפירוט, מרגע שאיבת הביציות ועד להקפאת העוברים, ואז תהתה אם יש לנו שאלות. הצבעתי: ״אה… הביציות שהזכרת, הן ברחם?״

היא חיכתה רגע כדי לראות אם אני צוחק.

לא צחקתי.

היא נאנחה. על דף לבן שהיא שלפה מהמדפסת היא ציירה לנו קווי מתאר של גיטרה: ״אוקיי, This is the woman's body".

הסתבר שהיה חלק שלם נוסף בערך ״מין״ שמעולם לא טרחתי לקרוא, וגם לא הוזכר בסמינריוני ההדרכה של בני עקיבא או בשיעורי ביולוגיה בישיבה התיכונית: גוף האישה. הדבר ההוא שאסור להרהר עליו (מצווה שאני מקיים בשמחה עד היום). מקור הביציות בשחלות, אגב, אם תהיתם. 

באמצע ההסבר, הטלפון של הרופאה צלצל. היא התעלמה ממנו פעם ופעמיים, אך בפעם השלישית אמרה, ״תסלחו לי, אני מוכרחה לענות לזה.״ הנהנו, ובבת אחת נקלפו ממנה כל שכבות החן והסבלנות, והיא נבחה לתוך הפומית: "מה? מה? לא! לא! בשום פנים ואופן לא! את לא יוצאת ככה! מה זאת אומרת? כי אני אמרתי! ממש ממש לא! לא עכשיו!" וניתקה. 

בהינו בה לרגע אחד בפחד אמיתי. 

היא היססה: "אני לא יודעת אם אני אמורה להגיד לכם את זה, אבל… הם מאד חמודים כשהם תינוקות, אבל אז הם נהיים טינאייג׳רס. עוד מותר לכם להתחרט."

בכל תפקיד קצת מעייף, ישנו גם חלק שהוא כיף!

יום שני היה היום הגדול. נכנסנו למרפאה בבוקר, קיבלנו כוסות סטריליות, והובלנו אחר כבוד לחדר נתינת הזרע. ״אתם רוצים להיכנס יחד או בנפרד?״ היא שאלה אותנו, וכמובן שאמרנו ״יחד״, מצפים לייצר את ההתחלה הקרינג׳ית ביותר של סרט פורנו לשנת 2014.

… זה היה הרבה יותר מדכא חשק ממה שדמיינתי. החדר נראה כמו חדר המתנה של רופא, עם ספה וכורסאות מול טלוויזיה, רק שבמקום ערוץ הטיולים היה בו מגוון די מזעזע של תקליטוני די-וי-די פורנוגרפיים, ועל השולחן הונחה ערימה של מגזינים אירוטיים, משל היינו בשנות השבעים. בתמונות השער כיכבו נשים, למרבית החרדה שלנו, והיינו צריכים להפנות אותן עם פניהן לשולחן כדי שנוכל להתאושש. ההיצע לקהל הגייז לא היה מלהיב יותר, ונראה שנרכש על-ידי מישהו שההקשר היחיד שלו לגבי הומואים היה פרדי מרקורי. Having a good time? בצר לי, ניסיתי לפנות לאינטרנט, אבל הקליטה בתוך החדר הפנימי הייתה משובשת, והטלפון שלי סירב להיענות לחיזוריי.

בהינו זה בזה. בראש התנגנה לי מרי פופינס: ״בכל תפקיד קצת מעייף, ישנו גם חלק שהוא כיף! נמצא מה כיף – והופ! – זה כבר משחק.״ נמצא מה כיף, חשבתי. אבל מה – למען השם – יכול להיות כיף באוננות? לא הצלחתי להעלות בדעתי. עמדנו נכלמים, זרים מדעת. נדמה לי שהמינוח המקצועי למה שחווינו באותו הרגע הוא ״מיתת המיטה הלסבית״, אבל באופן כללי יותר אפשר לקרוא לזה הורות.

זה לא אירוע סקסי, להיות אבא. זה הפתיע אותי, כי הלוא אין דבר סקסי יותר מגבר ללא חולצה שדוחף עגלת ילדים תוך כדי ריצה בעמק המצלבה. וזה נכון, כל עוד זה מישהו אחר: כשזה אתה, זה לא. הורות מפקיעה אותך מהגוף שלך ומלהקת אותך לתפקיד משני בחיים של סופרסטארים תובעניים וזוללי תשומת לב: הילדים שלך. את מה שייוותר מהזהות העצמית שלך תצטרך לאסוף בזהירות אחר כך, כמו אחרי סופת הוריקן.

האווירה בחדר הזרע הייתה טעונה בהקשר לא-סקסי בעליל. נדרשה תוצרת; לא יכולנו להסתפק בתהליך. חשתי כמו פרה המתמודדת לתפקיד מלכת התנובה של קיבוץ הזורע. עצמתי את עיניי וחשבתי על אנגליה. זה לא עזר. פקחתי אותן וניסיתי לחשוב על משהו אחר. הכוסות הריקות הביטו בנו מאוכזבות קמעה. במרכז הקיר היה חלון דו כיווני; היינו אמורים להניח שם את הכוסות בסיומו של האירוע ולסגור את החלון מהצד שלנו. אחרי שנצא מהחדר ייפתח החלון מהצד השני ועובדי המעבדה ייקחו את תאי הזרע שלנו, יבדקו אותם ויכינו אותם לקראת ההקפאה. דמיינתי את המבט הביקורתי של הלבורנטית שתיקח את הכוס שלי: ״זהו? זה הכי טוב שלך?״

גם זה לא עזר. ניסיתי לחשוב על משהו אחר. מרי פופינס. הו, לא.

שנים של אימונים השתלמו, בסופו של דבר. אם יש פעילות אחת שבאמת הצטיינתי בה, כתוצאה מתרגול חוזר ונשנה, הרי שהיא לא הייתה נגינה בכינור. סגרנו את הכוסות היטב, שטפנו את הידיים, והצטלמתי עם ילדיי העתידיים בזרועותיי. הדברים שאבא נאלץ לעבור בשבילכם, יקיריי, לעולם לא תדעו באמת.

ביציאה מהחדר השתדלנו לחמוק ממבטה של המזכירה, והיא מצדה הקפידה שלא ללחוץ לנו את הידיים כשנפרדנו. אבל צחוק הגורל, האמבריולוגית בדיוק יצאה למסדרון וקראה: היי, שוב אתם! ואז לחצה לנו את הידיים בהתלהבות. המבט המזועזע של המזכירה הזכיר מישהו שצופה בעל כורחו בקטר רכבת דורס פרה. יצאנו מהמרפאה ללא מילים.

אחר הצהריים התקשרה המזכירה לאדם, לבשר לו שהכל בסדר. ״איך הייתי?״ חיכיתי במתח. ״מצוין,״ אדם אמר, ״לי היו 70 מיליון תאי זרע, ולך 94 מיליון.״

ידעתי שמספיקים גם עשרה תאים, או לכל היותר חמישה עשר, ושהמספר הכולל הוא – באמת – חסר משמעות. ידעתי שיש עוד פרמטרים, ידעתי שזה לא אומר כלום לגבי הצלחת העוברים. אבל למה להכחיש? הניצחון שלי במדד הגבריות האולטימטיבי הוא אחד מהישגיי הגדולים בחיים.

דרושה: ביצית

עוד משימה אחרונה נותרה לנו בטרם נשוב ארצה: פגישה עם הצד השני. הזרעונים שלנו, כפי שהדגישה האמבריולוגית לאור הידע הנרחב שהפגנתי, לא עומדים להפוך לעוברים באופן ספונטאני: נדרשת ביצית. הפגישה עם תורמת הביציות התקיימה במשרדה של פסיכולוגית, שכן ממילא סוכנות הפונדקאות דרשה שנבצע הערכה פסיכולוגית כדי להוכיח שאנו כשירים להיות הורים. הגעתי למשרד בחשש, אולם הסתבר שהערכת כשירות פסיכולוגית אינה שונה ממבחן צה״לי לבטיחות בנשק: אין דרך אמיתית להיכשל בזה. כשסיימנו את החלק הזה יצאנו לחדר ההמתנה, ותלינו את עינינו בחלון.

הרגע הבא היה כל כך מתוסרט, שרק היעדרו של פסקול נתן לו טיפה של אמינות: טנדר ענק נעצר בחניה שמולנו, והדלת הנפתחת מנעה מאיתנו לראות את פני הנהגת. היא הניחה שני מגפי עור על הכביש, וכשהיא נעמדה על רגליה, יכולנו לראות כובע בוקרים מציץ מעל הדלת. ״הנה מיץ פטל,״ רציתי לצעוק לאדם, אבל זכרתי את הלקח של ג׳ירפה ואריה: ישבנו בשקט בשקט וחיכינו. קיילה נכנסה למשרד ואנחנו חייכנו אליה. היא חייכה בחזרה. היינו קצת מבוהלים מכדי לדבר. 

שנה אחר כך, כשבאנו לסקירה של שבוע 20, ביקרנו אותה בבית המגניב שלה ופגשנו את בעלה ואת שני הילדים שלהם. אז כבר הרגשנו כמו חברים ותיקים. אבל במפגש הראשון השיחה לא התניעה. אנחנו בדרך כלל טובים בסמול טוק (ואדם טוב גם באנגלית!), ונדמה לי שהבעיה הייתה שבתת-מודע שלנו, לא באנו כדי לפגוש את קיילה: באנו כדי לפגוש את הילדים שלנו. בהינו בה וציפינו לקבל פלאשבקים מהעתיד, לזהות באופן אינטואיטיבי חיוכים או מחוות של מי שהולכים להיות הדברים הכי חשובים בחיים שלנו – ולא זיהינו כלום. במקומם הייתה שם אישה זרה. נחמדה מאד, אבל רגילה לגמרי. (שנתיים אחר כך ניסינו למצוא קווי דמיון שיסבירו את הילדים שלנו: ״אתה זוכר אם היא כל הזמן ניסתה לאכול את השטיח? זה לא מגיע מהצד שלי במשפחה.״ ״היינו צריכים לשאול אם היא נוהגת לקום בצרחות בשתיים בלילה.״)

קיילה היא אמנית ומייצרת חפצים מעור, מה שהסביר את כובע הבוקרים ואת המגפיים היפהפיים שלה. היה לה קול עדין, כמעט ביישני, שהפתיע אותי ביחס לרושם הראשוני שיצרה הכניסה הדרמטית שלה, והיה לה חיוך כובש. היא התרגשה מאד מהרצון שלנו לפגוש אותה, ומהאפשרות להיות בקשר עם הילדים בעתיד. משהו בפרויקט הזה, של יצירת חיים, הגניב אותה: היא הייתה בעצמה פונדקאית פעמיים ותרמה ביציות ארבע פעמים. יכולתי להזדהות עם זה. זאת הזדמנות להתעסק בניסים, גם אם ביום יום אתה איש רגיל לגמרי.

בראייה לאחור, אני חושב שהפגישה עם קיילה לימדה אותי משהו: זה גם וגם. זה גם מאגי וגם טבעי. סקס (וילדים) זה משהו מופלא שהגוף שלי יכול לעשות, ובו זמנית גם פעילות סמי-אירובית לאחר הצהריים, אם הילדים לא בבית. יש בזה משהו קצת מופרע, אני מודה. איך סודות הקיום מיתרגמים בסוף לצורך לכבס מכנסיים. אבל זאת התמונה המלאה. ההתמקדות באוננות, בקדושתו ואימתו של נוזל הזרע, מאפשרת אולי להתחמק מהבנאליות של איך שנוצרנו אבל בסופו של דבר היא עצימת עיניים פשוטה. 

סל תרבות

אחרי הפרק הראשון של ״שותפים למסע״ (Fellow Travelers), אמרתי לאדם: ״זה סרט הפורנו עם העלילה הכי מושקעת שיצא לי לראות.״ הפרקים הנוספים שינו את דעתי. סצינות הסקס בסדרה הזאת מפורשות מאד, אבל: אל״ף – חלק גדול מהבוטות נעוץ בעובדה שמדובר במין הומוסקסואלי. סצינות סקס סטרייטיות באותו סגנון היו עוברות ללא הנד עפעף. ובי״ת – זה בדיוק העניין של הסדרה. האם סצינות סקס ממצות את המהות של להיות הומו? האם החיים של הומואים הם יותר מסרט פורנו עם עלילה?

הסדרה עוקבת אחרי שני גברים, טים והוקינס, החל מהימים השמחים של מקארתי בפיפטיז ועד לגסיסה מאיידס של טים, בשנות השמונים. המושג ״שותפים למסע״ הוא שיקוף על שיקוף על שיקוף. המקור שלו הוא בנאום של טרוצקי מ- 1923, והוא מתאר בחיוב אנשים – כמו סופרים ואמנים – שמצטרפים לדרך הקומוניסטית מבלי להיות חברים רשמיים במפלגה. ה״שותפים למסע״ האלה איימו על הממסד האמריקאי בשנות החמישים, וסנאטור מקארתי נשבע לרדוף אותם עד חורמהֿ בטיהורים המפורסמים שלו. במקביל הוא צד הומוסקסואלים, לסביות, וכל מי שמאיים על חוזקה של האומה האמריקנית. טים והוקינס הם ״שותפים למסע״ הקומוניסטי בעיניו של מקארתי, אבל הם גם שותפים למסע השחרור הלהט״בי, מבלי להיות מחוץ לארון באופן רשמי, ושותפים למסע החיים זה של זה. המרחק והדמיון שבין מין ואהבה הם המניע המרכזי של הסיפור, הלהט״בי ואולי האנושי בכלל. זאת סדרה עצובה, אבל עמוקה ואמינה ונהדרת. ויש שם גם יופי של סצינות סקס. מומלץ בחום.