ובו מתוארת שרשרת מתמשכת של יציאות מהארון שסופה מי ישורנו.

כיוון שממילא נדרש מאיתנו לחכות בתור מספר חודשים עד שימצאו לנו פונדקאית פוטנציאלית, נדמה היה לי שזה זמן טוב לצאת מהארון. כמו בכל יתר הדברים בחיים שלי, הנחתי שהילדים יחוללו גם בזה שינוי בלתי הפיך, ורציתי להיות מוכן. זה לא שלא יצאתי מהארון קודם, חלילה, להיפך: יצאתי משם פעם אחר פעם, אלא שכל היציאות האלה לא הותירו אותי מחוץ לארון, איכשהו. החיים שלי התנהלו במין אזור דמדומים משונה, שבו היה ברור שאני הומו אבל לא דיברנו על זה. זה היה נוח לי ונוח להורים שלי, כך נראה, אבל זה היה סוג של ארון. לא ארון מאסיבי, יותר כמו ארון נעליים ב- 89 שקל להרכבה עצמית, ובכל זאת: ארון. 

פרהיסטוריה

השאלה הקשה ביותר היא מתי נכנסתי לארון, בעצם, והאמת היא שאני לא יודע. לא היה אף צ׳רצ׳יל, שיכריז מעליי בקול קודר ״ארון ברזל יורד לאורך כל חייו של אליק״.

מוקדם מאד הבנתי שאני נמשך לבנים; אולי בכיתה ב׳, אולי קודם. עוד יותר מהר הבנתי שלא אצל כולם זה ככה, ולבסוף הבנתי שכדאי לי לשמור את זה לעצמי. לא כמו איזה סוד נורא, איזה פשע מחריד שצריך להסתיר, אלא להיפך – כמו גוזל קטן וחלש שצריך לגדל בזהירות לפני שמשחררים אותו לעוף אל העולם. זה היה משהו שלי, רק שלי, ולא התרתי לאף אחד לגעת. אבל לחיים במגדל יש מחירים, כמו שיודעת כל נערה שמכבדת את עצמה, ובסופו של דבר הופכת ההסתרה לחשובה יותר מהסוד. אתה מתרגל לחיים כפולים; מסכם כל יום בספירת הרמזים הלא-זהירים שהשארת אחריך, תוהה אם מישהו שעוקב אחריך הצליח לפענח. לפעמים, מרוב עייפות, אתה כבר מתפלל שכן.

מתי יצאתי מהארון בפעם הראשונה? גם זאת שאלה לא מוגדרת. הייתה הפעם הראשונה שחשפתי את שמי האמיתי, בתכתובת דוא״ל. הפעם הראשונה שכתבתי מתיבת הדוא״ל הרגילה. הפעם הראשונה ששלחתי תמונה. שנפגשתי במציאות עם מישהו. שהלכתי למפגש של ״חברותא״. אבל כל אלו לא ממש נחשבים: הם לא היו חלק מהעולם האמיתי שלי, מהאנשים שיכלו למוטט בנשיפה את הבית שבתוכו התחבאתי.

הפעם הראשונה שחשפתי את הסוד בפני מישהו ״אמיתי״, הייתה עם ר׳, חברה שהכרתי בצבא. זה היה כמה שנים אחרי הצבא, ואני שלחתי לה רמז – סיפור אהבה בין שני בחורי ישיבה, שכתבתי בזמן שלמדתי במעלה גלבוע. כשנפגשנו היא שאלה אותי ישירות: תגיד, אתה הומו? ואני הסטתי את המבט ואמרתי כן.

שנינו נבהלנו נורא.

אני קיוויתי שהיא תשאל אבל עוד יותר פחדתי מזה. והיא קיוותה שאני אגיד לה ״לא״. אבל אני אמרתי ״כן״. וגם הוספתי שאני יודע כמה זה נורא, ומחריד, וטראגי, וכמה שאני עומד למות רווק בודד ומזדקן. היא התעשתה מהר.

״אוף, צא מהסרט שלך,״ היא אמרה לי, בערך. ״יש לי חברים הומואים. יש להם בני זוג, חברים, הכל טוב. תפסיק לרחם על עצמך כל-כך וצא לדייטים.״ 

בלילה הרגשתי מה שהסתבר לי, לימים, כמו איך שמרגישים אחרי שיוצאים מהארון: כאילו הקאת את המעיים שלך בפני מישהו אחר וביקשת ממנו למשש. כלומר, זיפת. עם ר׳ לא יכולתי לדבר אחר כך שלושה שבועות; היה לי לא נעים ממנה, מעצמי. אבל יחד עם זה, הרגשתי כאילו נפתח לי צינור חדש לנשימה, כאילו המון אפשרויות זוהרות נפקחו בפניי והעתיד הטוב הוא ממשי מאד, כמעט ודאי.

אבא

אבל שום דבר טוב לא קרה. שנתיים אחר כך סיפרתי לאבא שלי; לא איך שתכננתי שזה יקרה. התוכנית המקורית הייתה להגיע להורים עם בן זוג ביד אחת, חמישיית כלי נשיפה ביד השניה – ולהגיד להם: ״קבלו אותי״. נדרשו גם מצילתיים, לסיכום. אלא שבן זוג בושש לבוא, ובינתיים הסוד הלך והכביד ואני שקעתי עמוק יותר לתוך הייאוש בכל יום שעבר. החלטתי לספר. בכל שבת שחזרתי הביתה הבטחתי לעצמי לעשות את זה, ובכל מוצאי שבת – באוטובוס חזרה לבאר שבע – הייתי מבטיח שוב: בשבת הבאה. אף פעם לא מצאתי את הרגע הנכון. תמיד היה עוד מישהו בחדר, או שמצב הרוח היה מצחיק מדי, או עצוב מדי, או שפתאום הייתה שתיקה והזדמנות – וזה היה פחד אלוהים. זה כמו לקפוץ מבניין, זה בלתי הפיך. אז למה דווקא עכשיו? אתה בטוח? בוא נחכה עוד קצת. לא יקרה דבר.

יציאה מהארון היא סוג של מבחן, ואני פחדתי שההורים שלי ייכשלו בו אפילו יותר ממה שפחדתי בשביל עצמי. כשילד קטן מגיע להורים להראות להם פצע, אסור להם אף פעם להיגעל. אפילו לא לרגע. אפילו לא להרשות לעצמם מבט מרוחק קצר. ופחדתי מהמבט הזה, ויותר פחדתי מהצורך להתבגר פתאום, לגלות שההורים שלי הם לא מושלמים, שאני צריך להמשיך לבד.

… זה לא קרה. אבא שלי היה אבא שלי: כמו שאבא צריך להיות. וגם זה היה מתסכל, איכשהו. כי אחרי כל השאון והרוח – כל האימה הזאת – כאילו לא גדלתי, לא התבגרתי. הנה, אני ילד קטן שמגיע לאבא עם בעיה. 

(אבא, בנסיעה.)

(רק עשר דקות נסיעה, עד לתחנת האוטובוס בלטרון.)

"מה חדש בתחום הרומנטי?"

"אין כלום."

"אתה לוקח הפסקה עם זה… או שיש משהו אחר?"

"זאת לא רק הפסקה." אני שותק. "זה משהו הרבה יותר רציני מזה."

הוא שותק.

"אני… אני לא נמשך לנשים." אני מסתכל על הרגליים, על החלון. קטן קטן ופחדני.

"אה… מה זאת אומרת…" הוא מבולבל, "לא היו לך דייטים מוצלחים ש…"

"לא. אני לא נמשך לנשים בכלל. גם לא בטלוויזיה, גם לא בסרטים, בכלל."

"אה." הוא אומר. הוא שותק. שנינו מחכים. שישאל. שלא ישאל. שלא ישאל לעולם, לעולם-לא-לעולם-לא-לעולם-

"אה… וגברים?"

אני בולע רוק. "כן."

"אה." הוא שותק. אנחנו תיכף מגיעים.

"זאת אומרת, יש לך מחשבות רומנטיות על גברים, אני מתכוון…?"

"כן," אני אומר. "זה בדיוק אותו הדבר, רק הפוך."

"…אני רק מנסה להבין," הוא אומר.

"כמה זמן זה ככה?"

"זה תמיד ככה."

"לא, כי זה לא נראה אצלך. כלומר, אני חשבתי… אבל זה בכלל לא נראה ככה, כי הערת הערות, אמרת לפעמים 'היא נראית חתיכה', אז אני לא מבין…"

"אני זייפתי את זה. זה לא ממש דבר שאתה הולך ומכריז על עצמך ברחוב."

הוא שותק.

אני אומר, "זה דפוק, אני יודע. וגם אין לי פתרון לזה. אבל זה המצב."

אחר-כך אנחנו עומדים בתחנה. הוא השאיר את האוטו בצד. "אבל הייתה פעם מישהי שיצאת איתה ומצאה חן בעיניך, פסיכולוגית…" הוא שולף איזו מישהי שיצאתי איתה פעמיים לפני שנים. לוקח לי כמה זמן כדי להבין למי הוא מתכוון, ואז עוד קצת זמן כדי להראות לו שלקח לי הרבה זמן. "לא היה לי באמת עניין בה," אני אומר, "סתם אמרתי."

"אה." הוא מהנהן.

אחר-כך הגיע האוטובוס. נסעתי.

בלילה, מהמקלט הבטוח של הדירה בבאר שבע, שלחתי אליו את הסיפור ששלחתי גם לר׳. הוא כתב לי: ״אני כואב את הבדידות שלך ואת העיוורון שלי. אוהב, אבא.״

בראייה לאחור, אני מתקשה להבין את עוצמת הדרמה, משני הצדדים. התשובה היחידה שאני מכיר היום ל״אני הומו״, היא ״סבבה, ומה עוד?״. אבל באותו הזמן, זה היה בשבילי רגע שיא של טרגדיה; ולכן, כך נראה לי, גם לכל מי שדיברתי איתו. המכתב מאבא שלי לא נגע ללבי: הוא הכניס אותי לפאניקה. החשש העיקרי שלי לא היה שיזרקו אותי מהבית, אלא שהבית כבר לא יהיה מה שהיה קודם. שאנשים ילכו מסביבי על קליפות ביצים. שאבא שלי יכתוב לי שהוא אוהב אותי. איך מתקנים את זה, למען השם?

אבל השגרה חזרה מהר מכפי שדמיינתי. בשבת שאחרי השיחה הזאת שוב דיברתי עם אבא שלי, בטיול בין מנחה למעריב. סיפרתי לו על העבר, על ההווה, ועל התוכניות הלא-ברורות שלי לעתיד. סימנו את גבולות הגזרה: בשלב ההוא לא ידעתי לאן זה הולך, ולא רציתי להכביד על אף אחד. אבא שלי חשש שענייני הנטייה המינית שלי ישפיעו לרעה על האחים הצעירים שלי, שמגבשים את זהותם המינית בגיל ההתבגרות. סיכמנו שלא אדבר איתם בינתיים.

ומהר מאד, הכל חזר להיות כרגיל. המשא על הלב היה קל יותר, אבל מבחינה מעשית שום דבר לא השתנה. יצאתי ממנו, אבל הארון נשאר מסביבי.

שלושה בשורה

לשלושת האחים שאחריי בתור סיפרתי בערך שנתיים אחר כך. שיפרתי את השיטה שלי ולמדתי לצאת מהארון בנסיעות. תפאורה אידיאלית ליציאה מהארון, אגב. מאד מומלץ: לא צריך להסתכל אחד לשני בעיניים; מותר לשתוק במשך זמן ארוך; והכי חשוב – הקהל שבוי. 

לאחותי סיפרתי בנסיעה למדבר יהודה. ״אה,״ היא אמרה, ״האמת שהוקל לי. עם כל הדייטים שיצאת אליהם, חשבתי שאתה לא מסוגל לאהוב. עכשיו אני יודעת שזה סתם כי יצאת עם המין הלא נכון.״

אחי אמר ״מגניב! החיים שלך היו על המסלול להפוך לשעמומון הכי גדול בהיסטוריה. עכשיו לפחות תהיה קצת מעניין.״ כמו כולם, הוא הוטרד ממקומו בתחרות ״למי סיפרתי ראשון״: ״אבל למה לא סיפרת קודם כל לי? לי הכי לא אכפת במשפחה!״

לאחיו התאום סיפרתי בדרך לאילת. 

"אני הומו," אמרתי.

"אני יודע," הוא ענה.

מסתבר שהוא ראה קישור לאתר "חברותא" במחשב שלי, וצירף את זה לחשדות שהיו לו. הוא נבהל מאד: הוא חשב שהוא יודע על זה לפני כולם. באופן קצת אופייני למשפחה שלנו, הוא חשב שאולי אפילו לעצמי לא סיפרתי עדיין. הוא לא ישן לילה שלם, מהתלבטות מה לעשות. (מצחיק ועצוב: כמה שהסתרה מדבקת.)

אחר כך הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות עם זה. אמרתי לו שכרגע התוכנית היא למצוא מישהו, לאהוב אותו, ולהמשיך משם. 

הוא שתק.

סיפרתי לו כמה קשה היה להיות בשבת שבע-ברכות של אחותי ולחשוב שלנצח אשב בשולחן של הרווקים; הם יילכו ויצעירו ואני אלך ואזדקן, ובסוף לא אוכל יותר להגיע לאירועים כאלה. זה יהיה בלתי נסבל.

״אז למה שלא תתחתן,״ הוא שאל אותי, ״עם אישה, זאת אומרת.״ 

כי אהבה ומין הם משהו מאוד מרכזי בחיים, אמרתי לו. 

הוא לא השתכנע: ״כל נישואין הם פשרה. גם שני אנשים מאוד מכוערים שמתחתנים בטח לא נמשכים אחד לשני. יש דברים מעבר לזה.״

באותו זמן לא ידעתי מה לענות לו. חצי שנה אחר כך הכרתי את אדם, וכל ה״סליחה, אני הומו״ הזה הפך מעניין תיאורטי למשהו מאד פשוט וטריוויאלי, כמו לנשום או לחייך. משהו שלא צריך הסבר. או כך, לפחות, היה נדמה לי.

אמא

״כל הנשים נעשות דומות לאמהות שלהן. זו הטרגדיה שלהן,״ קבע אוסקר וויילד, ״הגברים לא: זו הטרגדיה שלהם.״ טראגי או לא, ככל שאני מתבגר אני לומד כמה שאני דומה לאמא שלי. אולי בגלל זה דווקא לה היה הכי קשה להתמודד עם התהליך שעברתי.
אחד הגילויים הקשים ביותר להורה הוא ההבנה שהילדים שלך הם בני אדם נפרדים ממך. אין דרך קשה יותר לגלות את זה מאשר להבין שהם הסתירו ממך משהו מהותי בזהותם. זה בלתי נתפס, מצחיק אפילו: כמו הביצה שמנסה לשכנע את התרנגולת שהיא כדור פינג-פונג. אני אמא שלך: אני אגיד לך מי את."

(ובכל זאת – בסופו של התהליך הארוך, השותק והכואב הזה, למדתי לא רק לצאת מהארון מול העולם, אלא גם לבנות מערכת יחסים אחרת מול אמא שלי. לבקוע מהביצה ובאמת לדבר.)

אולי לכן כשסיפרתי לאמא שלי, עוד קודם, היא פרצה בצחוק. זה היה שינוי מרענן, גם אם קצת מפתיע. כשהיא הבינה שאני לא מצטרף, היא עברה לפתרונות פרקטיים: אתה עדיין יכול להתחתן. נדבר עם הרב אבינר. יהיה בסדר.

אני חושד שאמא שלי הגיעה מוכנה לשיחה, אבל גם אני מצדי כבר הייתי יותר מבושל, ויותר קצר רוח: לא, אמרתי. אני לא אתחתן. אני יוצא לדייטים, עם גברים, ובתקווה אמצא בן זוג מתישהו, ואכיר לכם אותו. אין צורך להפריע את מנוחתו של הרב אבינר. באמת יהיה בסדר.

קווי אי-ההסכמה שלי עם אמא שלי נשמרו היטב, משני צדי הגבול. לפחות בפן הרשמי. באיזשהו אופן זה היה נוח לכולנו. אחר כך הכרתי את אדם, ודי מהר לא נפרדנו. בבחירה ביני ובין החששות שלהם, ההורים שלי הבהירו שהם בוחרים בי: ״אתה תמיד רצוי בבית,״ הם חזרו ואמרו, ״איך שתבחר להגיע.״ ובאמת גם אדם היה רצוי מאד; מכל הלב. שבת אחרי שבת היינו אצל ההורים שלי, ישנו באותו החדר, במיטות צמודות, ותמיד התקבלנו בשמחה. אם היו להוריי הסתייגויות, הן נשמרו אצלם היטב. ולא דיברנו על זה. לא נתנו לזה שם.

בארוחת שבת אחת התפתחה תחרות ״למי יש את החברים הכי מגניבים״. באופן טבעי, שלפתי את אדם. ״אדם לא נחשב!״ אח שלי מחה. 

״למה לא?״ שאלה אחותי הקטנה. 

אף אחד לא ענה לה.

זה לא היה אידיאלי, אבל זה היה לי נוח, לחמוק מתחת לרדאר. לקבוע עובדות בשטח, בלי לדון בהן קודם. בלי לעשות דרמה. טסתי לניו-יורק אל אדם, עברתי לגור עם אדם, אפילו התחתנתי עם אדם – ובכל זאת אף פעם לא עשינו בשולחן שבת שיחת יחסינו לאן. הנחתי שכולם כבר הבינו לאן היחסים האלו הולכים.

יש לנו משהו לספר לכם

את הדרמה סביב ההומואיות שלי כבר שכחתי, ובכל זאת השיחה על הפונדקאות נראתה לי הרת גורל. לא הרגשתי שאני יכול להתחיל את התהליך בלי לעשות אותה, אבל היא הפחידה אותי כמעט כמו היציאה הראשונה מהארון, חמש שנים לפני כן. אלא שהפעם לא הייתי לבד.

התכוננתי לשיחה הזאת. שיננתי רשימת מאמרים שמוכיחים שילדים יכולים לגדול יפה גם בלי אמא, ניסיתי להצדיק את התהליך מבחינה מוסרית ומבחינה דתית. הייתי בלחץ: אולי כי שוב נאלצתי להעמיד את ההורים שלי במבחן ופחדתי שהם ייכשלו בו. באתי לספר להם שאנחנו הולכים לעשות להם נכדים, והייתה מבחינתי רק תגובה מותרת אחת. כל עיקום פרצוף, כל הסטת מבט, כל משהו שיצריך אותי להשתמש בערימת הטיעונים שהכנתי – יהיה כישלון שקשה מאד לסלוח לו.

קבענו את השיחה מראש – ״אבא, אמא: יש לנו משהו לספר לכם״. ישבנו איתם בסלון: הילדים הקטנים הורחקו לחדרים שלהם ואנחנו סיפרנו. אבא שלי היה חגיגי: ״אני יודע שלא באתם לקבל את אישורנו, אבל אנחנו נותנים לכם את ברכתנו.״ גם אם יש לו הסתייגויות דתיות מהקשר בינינו, הוא אמר, על הרצון שלנו להביא ילדים לעולם הוא יכול רק לברך. את רשימת המאמרים שניסיתי לשלוף הוא דחה – לא מעניין אותו מה הם אומרים, גם אם הם יגידו ההיפך: הוא מכיר אותנו ויודע שנהיה הורים נהדרים. ילדים כל כך שונים אחד מהשני, וגדלים בדרכים כל כך אחרות, שאין טעם לעשות עליהם סטטיסטיקה. הוא מאמין בנו, ובטוח שיהיה טוב.

אמא שלי הייתה מבוהלת. ילדים אי אפשר להסתיר, היא אמרה. כולם יידעו. גם לא תוכלו להתחרט אחר כך, להחליט לחזור לחיות חיים נורמליים. איפה תמצא בית כנסת שיהיה מוכן לקבל אתכם? איך יקבלו את זה בעבודה שלכם? אולי עדיף יהיה לכם להישאר בארצות הברית עם הילדים. אולי שם זה יותר מקובל. כאן יהיה לנו קשה מאד.

באותו הרגע מאד כעסתי. היום אני יודע שגם היא הייתה צריכה לצאת מהארון; כל החרדות שהיו לי, חמש ועשר שנים קודם, על עולם בלי עתיד, נורא מחריד וטראגי – היו עכשיו גם לה. אבל בעוד שלי היה דחף פנימי לצאת מהארון הזה, מי שדחף אותה החוצה משם הייתי אני. וכמעט שלא עשיתי זאת: השנים בהן הסתתרתי בארון לימדו אותי לא לדבר, ואותה לא לנסות לשאול. התרגלתי להסתיר, גם כשכבר לא היה צורך, ולכן אמא שלי לא הכירה את העולם כפי שאני הכרתי אותו. היא לא ידעה שבמניין התל אביבי שלי, בערך חצי מהקהילה היא זוגות חד-מיניים. היא לא ידעה שבראיון העבודה של אדם לגוגל בניו-יורק, ראיינו אותו אישה טראנסית, אישה לסבית וקוויר א-בינארי. היא לא ידעה שבמצעד הגאווה הירושלמי אני צועד עם הקהילה הדתית הגאה. היא לא ידעה כי לא דיברתי. אפילו סבא וסבתא שלי, שגרים בגבעתיים, היו חשופים יותר ממנה לקהילה הלהט״בית. 

לא יכולתי להגיד לה שום דבר מזה, כי כמובן מאד כעסתי. בתוך דינמיקת המלחמה הקרה המשפחתית שהתפתחה שם, אדם הציל את המצב.

״לי אין אמא,״ הוא אמר בדמעות, ״ולילדים לא תהיה אמא. חשוב לנו שתהיי בתמונה. חשוב לנו שיהיה להם אותך.״

זה עבד. היום אני מבין למה: אמא שלי לא עברה לצד שלנו – היא עברה ישר לצד שלהם. עוד בטרם נוצרו, הילדים שלי כבר הצליחו ללחוץ אצלה על כל כפתורי הסבתא. אותו המנגנון שגורם לה לחלק להם קינוח גם כשהם לא אוכלים ארוחת צהריים, להצדיק כל טנטרום, ולהפציר בנו להיכנע לכל דרישה שלהם, מופרכת ככל שתהיה, בכל ויכוח. נכדים הם ההצדקה של עצמם.

בראייה לאחור, כל הדרמה סביב היציאה מהארון לקראת הילדים הייתה קצת מיותרת. ילדים אמנם מוציאים אותך מהארון בצעקות (״אבא, בוא! לא אתה אבא-אליק, התכוונתי לאבא-אדם!״), אבל גם מקהים את העוקץ של זה מבחינת החברה. כשיש לך ילדים אתה חצי סטרייט. קשה לדמיין אותך רוקד בתחתונים במצעד: קשה לדמיין אותך בתחתונים, וכשאתה רוקד זה במסיבת חנוכה בגן. אתה לא פוטנציאל לסקס פרוע, אתה פוטנציאל לוועד הורים. כמה מאיים זה כבר יכול להיות?

לפני זמן מה, שאלתי מישהו בעבודה איפה הוא גר. 

"בתל אביב, עם הבנזוג שלי," הוא אמר. 

התרגשתי. "אתה יודע,״ אמרתי, ״גם אני הייתי הומו, פעם."

סל תרבות

לקח לי הרבה זמן להבין את מחיר העמימות, אולי בגלל שלא אני שילמתי אותו אלא אחרים. האחים הקטנים שלי חיו בסביבה שבה יש משהו שאין לנקוב בשמו, וכמו שיודע כל מי שקרא את הארי פוטר, החוק הראשון של לורד וולדמורט הוא שלא מדברים על לורד וולדמורט. כשלא נתתי לזה שם, הכנסתי את כל מי שמסביבי לארון, עם גבולות לא מסומנים של מה מותר ומה אסור לשאול. 

להסתרה יש מחירים. היא מתישה מאד. היא הופכת להרגל, גם כשאין מאחוריה שום טעם. בראייה לאחור הבנתי את החשיבות של מצעדי הגאווה: לא בשבילי, אלא בשביל שיהיה ברור שיש לזה שם. שמותר לדבר על זה. שזה כאן.

״הסיפור שאינו נגמר״ הוא אחד ממעצבי הילדות שלי. בגיל עשר כבר הייתי בסטיאן בלתזאר בוקס, נובר בספרים בעליית גג, והייתי מאוהב באטריו באופן מוחלט ומבהיל – בשעה שהייתי צריך להיות מאוהב, כמו כולם, בקיסרית הילדותית. בסוף הסרט בסטיאן צריך לתת שם לקיסרית, אבל הוא מהסס.

יש משהו מרתיע בשם המפורש: בין אם זה בעוץ לי גוץ לי, בסדר העבודה ביום כיפור, או סתם בלומר: אני הומו. הפער בין כמה שזה טריוויאלי לכמה שזה מפחיד היה ידוע לי כבר בגיל עשר, כך מסתבר, אבל רק כעבור עשרים שנה הצלחתי להסיק ממנו את המסקנות הנכונות.