ובו מסופר על הבחירות שאני עושה בחיים, ולמה בעצם זה לא כל כך משנה.

יש איזשהו גיל שבו אתה עובר מלאהוב את החגים ללשנוא אותם. קשה להצביע בדיוק על רגע המעבר: מצדו האחד אתה צובע נחליאלים בדפי עבודה לסתיו, ומצדו השני אתה טופח על הכרס ומסתכל באיבה על קרובי משפחה שמתחרים איתך על הבורקס. הרגע הזה הוא קו פרשת המים של החיים שלך, הרגע שבו הם הופכים מפוטנציאל לאכזבה. החגים, אם כן, הם ההזדמנות להסתכל על הבחירות שעשית בחיים, ולתהות מה התקלקל בדרך. פלא שאנשים שונאים אותם. 

לפני שבועיים היינו בחופשה תאגידית בקיבוץ בצפון, לרגל החגים. היה בופה, הייתה בריכה, היה קשה לבוא בטענות. את התוכנית האמנותית לעיכול ארוחת הערב סיפקו גבר ואשה לקראת פנסיה, שהתחזו לרשת ב'. פוט יור האד און מיי שולדר, הוא הציע לה כאילו שנות השישים רק יצאו להן לרגע לנופש בצפון, והנה הן חוזרות ובגדול. היא שלפה את המפוחית שלה כאילו היא מאמינה בזה ברצינות. אני תהיתי איפה בחיים אתה צריך לעשות את הפנייה הלא-נכונה, כדי למצוא את עצמך מחקה את פול אנקה באצבע הגליל, ערב אחרי ערב.

פניות שגויות הן המומחיות שלי. אני מאמין לווייז בדיוק כשהוא מתעקש להיכנס לג'יסר א-זרקה במקום להישאר על כביש החוף, מאמין לחזאים ירושלמים כשהם מבטיחים שלג, מאמין למודעות פרסומת של האוניברסיטה העברית כשהן מבטיחות שיום אחד יהיה לי תואר שני. אם אני כבר מתלבט ומאמץ בחירה מושכלת, היא מתבררת כטעות. למזלי, אני מקבל מספיק החלטות אקראיות כדי לפצות על זה. אבל הנורא ביותר בבחירה שגויה הוא לא התוצאות הרות האסון שלה, אלא הבחירות שלא מומשו באשמתה: הו, לו רק הייתי בוחר אחרת. החיים עם תחושת ההחמצה קשים מנשוא. לו רק הייתי מזמין את כרטיס הטיסה לפני שהמחיר שלו הכפיל את עצמו, לו רק שילמתי את הקנס בזמן, לו הייתי שם את הכיפה בכיס ולא מאבד אותה ברוח. 

נוסף על כך, ברוך השם, יש לי את התכונה המלבבת לראות בכל דבר את הרע. גן אנטי-פוליאנה, אפשר לקרוא לזה. אי אפשר להיאבק בזה, זה תורשתי לחלוטין. אבא שלי מסוגל לקבל החלטות איומות בקלילות אמנותית ולא להצטער אפילו קצת, אבל מבחינה גנטית הוא הסתפק בלהוריש לי נטייה להתעטש אחרי ארוחת צהריים. אמא שלי, מנגד, הורישה לי את היכולת להתחרט בכל סיטואציה אפשרית (כמו גם, יש להודות, צדודית של כוכב קולנוע). הכל תלוי בנקודת ההשוואה – בניגוד לטענה הידועה של כוורת, אנשי האנטי-פוליאנה יודעים שאין מה להתעודד. המצב היה יכול להיות הרבה פחות גרוע.

גן השבילים המתפצלים

בחירות הן מטרד: אני משתדל להימנע מהן ככל יכולתי. לו הייתי פילוסוף ימי-ביניימי הייתי יכול להיות יותר אלגנטי: הייתי יכול להאמין שהן לא קיימות. רבי חסדאי קרשקש הקדיש חלק נכבד מספרו הבלתי-קריא "אור ה'" לתהייה האם חופש בחירה קיים בכלל. או בניסוח הקליט שלו, "האם טבע האפשר נמצא?" (אגב, ספויילר: לא.)

אם להיות כנים, מה שהציק לימי-ביניימים לא היה הצורך להחליט בכל בוקר אם תה או קפה ("חצי-חצי"): הפריעה להם האמירה של רבי עקיבא, "הכל צפוי והרשות נתונה." הם אמרו, רגע, או-או: או שאלוהים צופה מה נבחר, או שיש לנו רשות לעשות מה שאנחנו רוצים. זה לא הולך ביחד.

הפיתרון הפילוסופי הראשון מבוסס על הפזמון החוזר של אפרים שמיר: "אבל הידיעה שלי – היא לא הידיעה שלו, לא." אנחנו לא יכולים להבין איך אלוהים יודע דברים, אומר – למשל – הרמב"ם. דרך קוסמת לדמיין את זה היא באמצעות גן של שבילים מתפצלים: באחד אני קונה את הכרטיס ובאחר מאחר לקנות אותו, באחד אני מוצא את אהבת חיי ובאחר מפספס אותו, לפני כל שבת יש התפצלות שבילים – ימינה לשמור, שמאלה לחלל. אלוהים גומל לי או מעניש אותי בכל אחד מהשבילים המתפצלים הללו, לפי הבחירות שבחרתי. התחושה שלי, שהחיים שלי הם מסלול אחד ומתמשך, היא אשליה. היא רק חלק קטן מהמציאות האמתית. המציאות הזאת היא אינסופית, וכל הבחירות האפשריות אכן מתממשות בה: אף בחירה אינה מוחמצת. 

יש בזה משהו מנחם: כל ההחלטות השגויות, כל הזמן האבוד, כל הטעויות הטראגיות, הן רק אפשרות אחת. תמיד קיים שביל אחר שלא עבר בהן. זה רעיון כל כך סימפטי, עד שהוא הצליח להתגלגל מימי הביניים אפילו לפיסיקה מודרנית ולקולנוע, שני תחומים שהקשר בינם לבין המציאות הוא, לכל היותר, מפוקפק.

בשביל מה זה טוב, בעצם?

רבי חסדאי קרשקש לא חיפש מוצא קל. כל בחירה שלנו, טוען קרשקש, נובעת מצירוף הנסיבות שהוליך אליה. שני אנשים זהים שעברו את אותה היסטוריה, הוא טוען, יבחרו באותה הבחירה אם יהיו באותו המצב. קשה להתווכח עם זה. לכן אין באמת חופש בחירה, יש סיבתיות מוחלטת. אז למה אלוהים מעניש אותנו על בחירות שגויות? גם זה, אומר קרשקש, עניין פשוט של סיבה ותוצאה. אל תדחוף אצבע לשקע, לא תתחשמל. התחשמלת? אל תבוא בטענות על ענישה-בלתי-פרופורציונלית. הכל קבוע מראש. זה אמנם פותר את הצורך בהתלבטות, מצד אחד, אבל גם קצת מרוקן את כל הסיפור מתוכן מוסרי: אם אנחנו בסך הכל סטטיסטים בחיים של עצמנו, ואין לנו שום השפעה על התסריט, בשביל מה כל זה טוב, בעצם?

התשובה של רבי חסדאי מפתיעה: בשביל לשמוח. אנחנו אמנם לא יכולים להשפיע על הבחירות שלנו, אבל אנחנו יכולים להחליט אם לשמוח בהן או להתבאס. השמחה מקרבת את האדם לאלוהים. כמו כל יצירת אמנות, החיים חשובים לא בגלל מה שאנחנו עושים בהם, אלא בגלל איך שאנחנו חווים אותם.

המסקנות מסיכום החגים השנתי שלי היו עגמומיות: כל כמה שניסיתי לבחור בחכמה, הדברים החשובים בחיים שלי הופיעו באקראי. אתה צריך לנסות, אתה צריך לחפש, אבל הדברים הגדולים באים בהיסח הדעת. כל כך הרבה נפנופי פרפרים היו יכולים למנוע את הפגישה האקראית לגמרי שהייתה לי עם אדם, כל כך הרבה פרפרים חרוצים הובילו אליה. אולי, בעקבות קרשקש, פחות חשוב לבחור נכון. חשוב יותר להעריך את המציאות שמולך, ולשמוח.

אפשר לפחות לשמוח שכבר אחרי החגים.

סל תרבות

ההמלצה האולטימטיבית הפעם היא כמובן הספר המונומנטלי "אור ה'", מאת רבי חסדאי קרשקש. עם זאת, כיוון שאני מניח שרובכם כבר קראתם אותו פעמיים-שלוש, אני ארשה לעצמי להמליץ על משהו בלתי-נגיש באותה המידה.

"קבלו אותי" ("Please Like Me") היא סדרה אוסטרלית שהשלימה זה עתה את עונתה השנייה, והותירה אותי ואת אדם בלי תחרות ראוייה לערוץ הכנסת. כתב אותה ומככב בה הקומיקאי ג'וש תומאס, שגם טרח ללהק המון חתיכים אוסטרליים לשאר התפקידים. קשה להאשים אותו. פרט לכך, ג'וש לא חזק בקבלת החלטות. דברים קורים לו. בסצינת הפתיחה של הפרק הראשון, למשל, החברה שלו זורקת אותו ומבשרת לו שהוא הומו. עד סוף הפרק הוא ימצא חבר (למעשה, חבר ימצא אותו). זאת סדרה מקסימה, על שתי עונותיה. הדרך החוקית לראות אותה היא פשוטה: פנו לשגרירות אוסטרליה הקרובה למקום מגוריכם, בקשו ויזה, המתינו שלושה חודשים, טוסו לאוסטרליה וצפו בה בטלוויזיה. דרכים אחרות, כך אומרים, קיימות.