ובו אנחנו מקבלים את ההחלטה החשובה ביותר בחיינו, מתאהבים בנשים ששוברות לנו את הלב, וטסים, כדי שיקחו אותנו ברצינות.

החוויה המעצבת של תהליך פונדקאות היא ההמתנה. הפער בין כמה גדול ומהפך חיים התהליך הזה, לבין כמה מעט ממנו מופיע מעל פני השטח – הוא בלתי נתפס. רוב הזמן לא קורה כלום: מחכים לפונדקאית, מחכים לתורמת ביצית, מחכים לעורך דין, מחכים למרפאה, מחכים לבדיקות, מחכים ללידה. חיכיון אינסופי. ואנחנו רצינו תינוק, כזכור, והשעון הביולוגי שלנו תקתק בלי הפסקה: מהרגע ששילמנו לסוכנות הפונדקאות התחלנו לטפס על הקירות. ידענו שמדובר בתהליך של כמה חודשים, אולי אפילו חצי שנה, אבל יצאנו מדעתנו תוך שבועיים. 

לא מפליא, אם כן, שנפלנו הישר אל תוך מאורת הארנב ממנה הזהירו אותנו כולם: חיפוש תורמת ביצית. ההנחיה הרשמית הייתה להתחיל להתעסק עם זה רק אחרי ששודכנו לפונדקאית. באותו הזמן המרפאה העדיפה לעשות העברה של עוברים ״טריים״: כלומר, נדרש תיאום לולייני בין לוח הזמנים של תורמת הביצית ולוח הזמנים של הפונדקאית, כדי להימנע מלהקפיא את העוברים לפני ההעברה לרחם. לכן עקרונית לא היה שום טעם לחפש תורמת ביצית: היא לא תחכה לנו. בכל זאת, חיפשנו. 

תואר שני – יתרון

נכנסנו לחיפוש הזה תמימים ואופטימיים, כמעט בלי לחשוב. למרפאת הפוריות היה מאגר של תורמות פוטנציאליות, ואנחנו קיבלנו שם משתמש וססמא ויצאנו לשוטט בו. מהר מאד התברר שהחוויה דומה לשיטוט באתר שידוכים שבו אף אחד לא עונה לך אף פעם. המאגר לא היה גדול: היו בו אולי 40 נשים ותוך כמה ימים כבר הכרנו אותן כמו את עצמנו. השמות שלהן היו חסויים, אבל דף המשתמש העניק לנו יותר מידע ממה ש״אטרף״ נתן לי אי פעם: היו שם תמונות, כמובן, כולל תמונות ילדות, היה שם תיק רפואי מלא וקודר עם נסיבות המוות של כל אחד מקרובי המשפחה חמישה דורות אחורה, היו פירוט ציוני בית ספר, מקצוע, חיבור על החיים, דירוג של תכונות אופי, תשובות לשאלות שלא הייתי מעז לשאול גם את עצמי בחושך, וטקסט חופשי לפנייה אל ההורים הפוטנציאליים. כל תורמת סימנה אם היא מוכנה לתרום ביציות לזוגות גברים, אם היא מוכנה לתרום ביציות לזוגות מחו״ל, ואם היא מוכנה להיות בעתיד בקשר עם הילד.

ריפרשנו את המאגר כמה פעמים ביום. עקבנו בדריכות אחרי תורמות ביצית שנעלמו ממנו, ועדכנו אחד את השני בהתרגשות בכל פעם שנוספה מישהי חדשה. מהר מאד התברר לנו שאין לנו מושג מה אנחנו רוצים, ושלמרות זאת אנחנו מצליחים ממש לא להסכים אחד עם השני בנוגע לזה. הסתבר לנו שעוד יותר מכמה שיש לנו טעם שונה בגברים (עמית סגל – בעד ונגד), יש לנו טעם שונה בנשים, וחמור מכך – בבני אדם: אדם חיפש מישהי גבוהה, עם עיניים כחולות, ועם כמה שפחות מחלות רקע. אני רציתי מישהי עם תואר ראשון חובה, תואר שני במדעים מדויקים – יתרון. 

אפונים וארנבונים ועיניים כחולות

כשלא מצאנו את שאהבה נפשנו במאגר של המרפאה, נדדנו למאגרים אחרים. הסתבר שתרומת ביציות בארצות הברית – כמו, למעשה, כל דבר בארצות הברית – היא אירוע מופרך בהיקפו. יש מאגרים של דוגמניות על, מאגרים של בוגרות ליגת הקיסוס, מאגרים של נייס ג׳ואיש גירלז ושל חקייניות דולי פארטון. נשים שחורות יש, צהובות יש, אדומות יש – וגם אפשר להתאהב בן, למה לא. המחירים עבור תרומות הביציות האלו היו, כמובן, בהתאם. כששיתפנו את ההורים שלי בתהליך, אבא שלי הציע לשדרג לנו את הילדים בחמשת-אלפים דולר: תשקיעו עכשיו, הוא המליץ, ותחסכו אחר כך יישור שיניים ושיעורי עזר בחשבון.  

הצד השני של המשוואה הזאת היה מטריד לא פחות: ככל שהביצית שנבחר תהיה מצוחצחת יותר, יהיה ברור שכל הפגמים של הילדים יכולים היו להגיע רק מאיתנו. אם אנחנו כבר משקיעים, הצעתי לאבא שלי בתגובה, אולי נמצא גם תורם זרע בלי הצרות שלנו ונעשה ילדים כמו שצריך.

אבל מה זה כמו שצריך? בשביל מה אתה רוצה שיהיה לה תואר, אתה לא מתחתן איתה, אדם תהה, וכך הסתבר לי שבעלי היקר לא מאמין בגנטיקה. כלומר, אין לו התנגדות לרעיון כל עוד זה נוגע לאפונים וארנבונים ועיניים כחולות, אבל המחשבה שלתואר השני של מאן דהיא יש השפעה על אופק התעסוקה של הילדים שלו – נראתה לו מופרכת בעליל. אני מצדי העברתי את היום-יום שלי בהינדוס חיידקי מעיים. עשיתי תואר שני במעבדה לביולוגיה מולקולרית, וגרמתי לחיידקי אי-קולי לזהור בחושך לפי פקודה. העולם שלי הצטמצם לרצפים של די-אן-איי: בני אדם, כך היה נדמה לי, הם סכום הגנים שלהם ותו לא. 

אלא שגם בלי קשר לגנטיקה, הדרישה לתואר אקדמי נשמעה לאדם לא סבירה. למה חשוב לך כל-כך תואר ראשון, הוא תהה, לי אין תואר ראשון! אחרי מחשבה קצרה נאלצתי להודות שאם אדם היה מציע את הביציות שלו באתר, אין שום סיכוי שהייתי בוחר בהן. להגנתי טענתי שגם אני לא בדיוק עומד בדרישות הסף שלו מאם ילדיו. 

חיות ספוג בקפסולה

התברר לנו שניסינו לענות על שאלה אחת באמצעות התשובות לשאלה אחרת. לא באמת חיפשתי תואר; השאלה האמיתית ששאלתי את עצמי הייתה איזה מין בן אדם אני רוצה שהילד או הילדה שלי שלי יהיו. לזה דווקא היו לי תשובות טובות: רציתי שהוא יהיה איש טוב ורגיש. רציתי שיהיה לי על מה לדבר איתה, שהיא תהיה מצחיקה, שתהיה חכמה, שתהיה שמחה. רציתי שהבן שלי יאהב שירה. שיקרא המון. שתהיה סקרנית. שיהיו לו חברים, שתהיה לה אהבה גדולה – אולי כמה. שיאהב חיות. שיהיו לה חלומות: שתרצה להיות וטרינרית או אסטרונאוט או וטרינרית שהיא גם אסטרונאוט. שהחיים לא יהיו עבורם קשים מדי, גם כשהם קשים מאד.

את כל הדברים האלה לא יכולתי למצוא באף אחד מדפי המשתמש של תורמות הביצית, ולכן עניתי כמיטב יכולתי באמצעות בחירת סוג סרטן, גיל לאלצהיימר וציוני אוניברסיטה. זאת הייתה הבעיה האמיתית שלנו: הבחירה בתורמת הביצית תהיה כנראה הדבר הכי גורלי שנעשה בחיים שלנו – אבל לא היו לנו את התשובות המתאימות. ידענו מעט מדי על תורמות הביצית, עוד פחות מזה על סט הכרומוזומים האקראי שנגריל בביציות שייבחרו, וכמעט שום דבר על העוברים עצמם.

ממרחק של שנים, אני יודע כמה צדקתי; הבחירה הזאת באמת הייתה גורלית מתמיד. ילדים מגיעים כמו חיות ספוג בקפסולה: כל מה שנותר להורה לעשות הוא להכניס אותה לקערת מים חמים ולראות איזו חיה התחבאה שם: תנין, היפופוטם, דינוזאור? התנועות שלהם, חוש ההומור שלהם, הדכאונות והאושר, גון הקול, מנת המשכל ורמת התסכול – הכל נקבע מראש. ולא באיזה לילה סוער אפוף אלכוהול ורומנטיקה: בבחירה זהירה מול חלופות ומסמכים, ואחר כך במעבדה, בתהליך מבוקר ומדוד. אם משהו יילך רע, נוכל להאשים רק את עצמנו.

למזלנו, לא הייתי כל כך אינטרוספקטיבי ב- 2013. בסופו של דבר, התייחסנו לאירוע כמו עוד משוכה ביורוקרטית שצריך לעבור כדי שיהיו לנו תינוקות להחזיק, וכמה שיותר מהר. הסכמנו על כמה דברים: גובה, תואר ראשון, נכונות לפגוש את הילדים בעתיד, ותורמת "מוכחת" – נאמר לנו שזאת הדרך הכי טובה להעלות את הסיכוי לקליטת הריון. רצינו יותר מילד אחד: לא ידענו אם אי פעם נוכל לעשות תהליך כזה שוב, ולכן ניסינו להחזיר תאומים. יותר מעיניים כחולות או כישרון מתמטי, נדמה לנו שהמתנה הכי טובה שנוכל לנסות לתת לילד העתידי הזה היא אח.

ילדים שלא יוולדו

בשלב הזה התחילה סדרה של שברונות לב ומפחי נפש. תורמת ביצית שנראתה לנו מושלמת ביטלה רגע לפני שטסנו לפגוש אותה, מסיבות משפחתיות. עוד מישהי שהתאהבנו בה התגלתה כנשאית של מחלה גנטית שגם אדם נושא. אישה שלישית, מורה בתיכון ואמא לארבעה ילדים ג'ינג'ים שכבר דמיינתי מגדל בעצמי, כבר תרמה בעבר לזוג ישראלי, מה שהיה בניגוד למדיניות המרפאה. במאגרים האחרים מצאנו נשים שלא היו מוכנות לשמוע על הומואים, או סטודנטית לרפואה שלא רצתה לשמור על שום קשר איתנו אחרי התרומה. הסתבר לי שאני מתאהב סדרתי (גם זה כנראה כתוב בקוד הגנטי שלי איפשהו). כמו באטרף: מהרגע שנתקלתי בפרופיל שמצא חן בעיניי, התחלתי לדמיין את הילדים המשותפים שלנו. כשבהיתי בחתיכים באוניברסיטה, חשבתי: "הילד שלי יראה כמוהו". שמרתי את כל תמונות הילדות של התורמת הפוטנציאלית ושילבתי אותן עם תמונות שלנו. הייתי שולח לאדם בווצאפ, שיראה איזה ילדים יפים הם יהיו. וככה כל דחייה הייתה כאב לב. יותר מזה: כל דחייה הייתה ילדים שלא יוולדו; בני אדם שלא יהיו קיימים בעולם.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אלמלא הייתי פוגש את אדם. חייו של אליק האלטרנטיבי: איך היינו אני ואדם ממשיכים, בלי מה שנדמה כמו המושך המרכזי של חיינו. אילו השמש לא הייתה, לאן היו הולכים כוכבי הלכת? מה הם היו רואים שם, בדרך? כפיסיקאי, אני יכול לנסות לענות עליה במודל פשוט, לקדם יום אחרי יום: איך היה נראה יום ראשון, שניים ביולי 2011, לו לא היינו נפגשים בכיכר הבימה בערב שלפניו. מה היה קורה שבוע אחר כך. וחודש, ועשור.

אבל משחק השבילים המתפצלים מול ההחלטה החצי-אקראית שקיבלנו בחורף 2013 הופך להיות דמוני. הילדים שלנו לא היו קיימים ובמקומם היו קיימים אנשים אחרים, אולי. מי הם היו יכולים להיות? כל מי שהילדים שלנו יפגשו בדרך, כל דבר שהם יגעו בו – אולי היה קורה הפוך. איך מדמיינים עולם כזה בלי לחוש אימה? 

קפיצה של אמונה

אחרי חודשים של דחיות, התחלנו לחשוש. החיפוש הפך להיות החלק העיקרי של היום שלנו. אפילו אמא שלי התחילה להתקשר אליי מדי יום עם רעיונות לביציות זמינות שהיא מכירה, במקרה, שישמחו להפוך לנכדים שלה. בהמלצת המלווה שלנו ביצענו קפיצה של אמונה, והודענו למרפאה ולסוכנות הפונדקאיות שאנחנו מגיעים בינואר להקפיא קצת זרע, ככה שנשמח לפגוש על הדרך את הפונדקאית והתורמת הלא-קיימות שלנו. מתאמת התורמות במרפאה שלחה לנו פרופיל נוסף: האישה בדיוק סיימה תרומת ביציות ומוכנה לעשות את זה שוב. היא עוד לא חזרה למאגר, אמרה לנו המתאמת, חשבתי לשאול אתכם קודם.

קיבלנו את האימייל מחוץ למסיבת השנה-החדשה של העבודה של אדם, בגשם, בדרום תל אביב. הייתי קצת שיכור.

היא מושלמת, אמרתי לאדם.

זמן לא רב אחר כך יתברר לנו שהיא לא עומדת כמעט באף אחד מהקריטריונים שהיו לנו.

זמן קצת רב יותר אחר כך יתברר שהיא בכל זאת מושלמת. 

טסנו.

נסענו להתרבות

לחברי המעבדה שלי באוניברסיטה עדיין לא סיפרתי שאני הומו. איכשהו לא יצא. זאת הייתה סיטואציה מוזרה: הכרתי אותם ב- 2007, כשזה היה סוד שמור יותר ממפעל הטקסטיל בדימונה, וחזרתי אליהם שש שנים אחר כך, הומו כמו דמבלדור באירוויזיון. בחוץ הייתה 2014, אבל במעבדה הייתי אליק הישן, אליק בארון. ככה שטסתי בוקר אחד, בלי להסביר כלום.

כמה ימים אחר כך שלחתי להם תמונה שלי ושל אדם מתחת למפלי מולטנומה, מחוץ לפורטלנד, וכתבתי: "נסענו להתרבות."

"שאפו על הכנות," ענתה המנחה שלי.

וואלה, מגניב, אמרו האחרים.

זאת הייתה הפעם האחרונה שיצאתי מהארון. דברים שנראים גורליים מתבררים כאנקדוטות, והחלטות של רגע מתגלות כהרות גורל. איזה מסע משונה זה, לעשות ילדים.

סל תרבות

"לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קזואו אישיגורו הוא ספר זכרונות של מישהי, ממרחק של שנים. לא שונה מהבלוג הזה עצמו, אני מניח. הוא מתרחש באנגליה בשנות התשעים, אבל בעולם דיסטופי שבו אריכות הימים מובטחת לחלק מן האנשים (או בעולם אוטופי, כמובן. תלוי בנקודת המבט).

קאתי ה., המספרת, מתארת את הילדות שלה בפנימיית היילשאם. היילשאם היא מקום קשוח: ילדות ללא הורים, עתיד מוכתב מראש. אבל היא גם מקום טוב בהרבה מפנימיות אחרות, לומדת קאתי ה., כמעט גן-עדן. מנקודת מבטנו הילדות הזאת שוברת את הלב, אבל מבחינתה של קאתי ה. – אלו החיים: אין מה להתקומם מולם, כפי שאין מה להתקומם מול הגובה שנקבע לך, צבע העיניים, הנטייה להשמנה או המוות עצמו. בתוך החוקים האלה, בתוך הכלובים שסגרו לנו החברה והקוד הגנטי ואלוהים, אפשר לחפש רגע אחד של חסד; דחייה קצרה של גזר הדין. 

זה ספר סוחף מאד, עצוב מאד, ומהרהר. אני מזהיר מראש: אני נהייתי צמחוני בעקבות הספר, והוא בכלל לא עוסק בצמחונות. מה קובע מי אנחנו, כבני אדם? מה מחוויית הילדות כתוב לנו בגנים, ומה ממנה אפשר לקחת מאיתנו?

"כמובן, כולנו כבר ידענו אז משהו שלא ידעתי קודם־לכן, זאת־אומרת, שאף־אחד מאיתנו לא יוכל להביא לעולם ילדים. אולי קלטתי איכשהו את הרעיון כשהייתי קטנה יותר, בלי להבין אותו במלואו, ולכן איפוא שמעתי מה ששמעתי כשהאזנתי לשיר. אבל לא הייתה לי אז שום אפשרות לדעת באמת."