ובו נמשיך בדיוק מאותה נקודה שבה הפסקנו בפרק הקודם, אבל באיחור מאיים.

ובכן, אפשר להתחיל את הפרק הזה תוך התעלמות מהעובדה שחלפו חמש שנים תמימות מאז תום הפרק הקודם. אחרי הכל, אנחנו עוסקים כאן בחיים שלי; זה לגמרי סובל דיחוי. אבל להתעלם מזה יהיה להתעלם מהמפלצת הבוהה שבחדר, מהסיבה האמיתית שבגללה לא הצלחתי לכתוב עד עכשיו ושאני עדיין מגמגם כשאני מביט קדימה: להביא ילדים לעולם זה מפחיד נורא.

זאת אמירה כמעט טריוויאלית, כמובן, אבל הפריבילגיה שנתנה האבולוציה לחברינו הסטרייטים היא שלרוב, הם יכולים לעשות ילדים בעיניים עצומות. ילדים זה מין דבר שפשוט קורה להם, בדרך כלל, ובמקום להתייסר מהדילמות הם יכולים פשוט ליהנות מהדרך. אבל כשמפשיטים את התהליך ומביטים בו עירום שעה ארוכה, שלב אחרי שלב, התהליך מביט בך בחזרה ותוהה: אתה אשכרה עומד לעשות בן-אדם. אתה מבין את זה?

מה זה, להיות אבא? מה הופך אותך לאבא? האם צריך שהדם שיזרום בעורקיו של הילד יהיה הדם שלך? או שמספיק שתרצה אותו מאד? מספיק שתשלם על התהליך? ומה הגבולות של הכסף? ומה גבול אסירות התודה? ומי קובע של מי הילד הזה: הפונדקאית? אתה? החוק האמריקאי? משרד הפנים? ומה הופך אותו ליהודי? ומי מרכיב את הילד הזה? האם אדם הוא סך הכרומוזומים של הוריו? האם טוב לילד, שתעשה אותו? מי אתה, בכלל, שתעשה אדם, כדמותך, בצלם? מה אתה, אלוהים?

אלו המון שאלות מפחידות, ומה שהכי גרוע הוא שחייבים לענות בפירוט על כולן, לפי הסדר, כמו בטופס בקשה לוויזה אמריקאית, אחרת אי-אפשר להתקדם.

זהירות, ספוילר

אריך קסטנר התלונן על אמא שלו שהיא קוראת את העמוד האחרון של ספר כבר בהתחלה, כדי לדעת איך הוא נגמר. הוא טען שזה הורס את כל חווית הקריאה, אבל אני באופן אישי תמיד הזדהיתי איתה: המתח הורג אותי. אני צרכן כפייתי של ספוילרים. אני הורס לעצמי את הסופים של ״משחקי הכס״ כמו את העלילות העונתיות של ״חברים״, זה לא משנה לי. אני לא יכול לשאת את חוסר הוודאות הזה. אם אני צופה בדרמה היסטורית, אני קורא לפני כן את כל הערכים הרלוונטיים בויקיפדיה, כדי לא להיתפס מופתע מול טרגדיה שהתרחשה לפני כמה מאות שנים (וזה מועיל! הנה, הצלחתי לא להיקשר לבן של ג׳ון אדאמס, וכמה פרקים אחר כך הוא באמת מת ממנת יתר). רק ככה אני יכול להיות רגוע ופנוי ליהנות מהסיפור עצמו.

אם כן, לאותם קוראים ספורים שאינם סבא שלי ולא הגיעו לכאן דרך הפייסבוק אני מציע ספוילר: יש לי שני ילדים. הם נולדו, בחסדי השם ואניטה הפונדקאית שלנו, לפני קצת יותר מארבע שנים וחצי, בפורטלנד, אורגון.

אבל הספוילר הזה חלקי נורא, יש להודות. איך עברה עליהם הבר-מצווה, איפה הם למדו בתיכון, האם הם הרגישו מחסור באמא, מה הסיפור שהם מספרים לעצמם על חייהם, האם יש להם תואר שני (בהנדסה), האם הם התחתנו, הביאו ילדים לעולם (חסר להם שלא), האם הם שמחים? האם זה בגללנו? אין לי את התשובות האלה, כלומר – אין לי את סוף הספר, ונגזר עליי להמשיך לדפדף במתח ולפחד להיקשר.

לא נורמליים

יש שתי דרכים להסתכל על החיים שלנו, ממה שניסיתי עד כה. הגישה הראשונה קובעת כי יאללה, יאללה. אנחנו משפחה נורמטיבית ומשעממת, עבודה, משכנתא, שני ילדים וכלבה, זוג מעורב של מתכנת ופיזיקאי, ואה, הנה עוד אנקדוטה משעשעת: אנחנו זוג גברים. האמת היא שאני חי ככה רוב הזמן, ונדמה לי שזאת גם הגישה של הילדים שלי, בינתיים. זאת דרך בריאה לחיות. 

אבל הדרך השנייה לספר את זה אמיתית לא פחות: שזה חתיכת דבר ביזארי. לטוס שבע-עשרה שעות כדי לאונן בתוך כוס, למצוא אישה אחת שתתרום ביציות, רופאה שתרקח מהכל עוברים, לבקש מאישה נוספת שלא הכרנו עד כה לשאת שני יצורים כאלה בתוך הבטן שלה, אחד מכל כוס, לטוס כדי לגייר אותם בקצה השני של היבשת, ואז להיפרד מכולם, להביא את התינוקות האלה הביתה ולקבוע תור לטיפת חלב. ולאישה החרדית במטוס שתוהה באנגלית ״מי יגדל אותם, אם אין להם אמא?״ לענות בבטחה ״אנחנו, אלא מי?״ 

אני חושב שגם זאת נקודת מבט חשובה, כמעט הכרחית. זה לא בריא לטאטא את כל הדרמה הזאת, יחד עם כל השאלות הכבדות שהיא סוחבת, אל מתחת ליאללה-יאללה. אנחנו חריגים, אנחנו לא נורמליים. אולי כמו הרבה מאד חריגים אחרים. אני לא חושב שהסיפור שלי הוא סיפור קורע לב במיוחד, ואני בוודאי לא חושב שהילדות שאנחנו מעניקים לילדים שלנו היא עשוקה או חסרה באיזה אופן מהותי. אבל סיפור החיים שלהם הוא שונה, נדמה לי שבאופן עמוק, ואני רוצה להישיר אליהם מבט ולהגיד את זה. 

ואז שיגידו לי, אבא: יאללה, יאללה.

מצוידים בתובנה הזאת, נתחיל מבראשית.

בחירתו של סוכן

את מסענו בשדות הפונדקאות התחלנו בחיפוש סוכנות ישראלית. כמו בכל סיפור אגדה שמכבד את עצמו, נפגשנו עם עם שלוש סוכנויות; האחת היתה קרה מדי, השנייה הייתה טיפשה מדי, ועם השלישית – כצפוי – חתמנו חוזה, כי לא רצינו לבלות בחיפושי סוכנויות את שארית חיינו. 

עם המנהל של הסוכנות הראשונה נפגשנו בבית קפה בתל אביב. הוא בדיוק סיים פגישה עם זוג גברים אחר, מבוגרים מאיתנו בשני עשורים בערך. ״אלה,״ הוא אמר לנו אחרי שהם הלכו, ״ניסו לעשות פונדקאות בארצות הברית. בזבזו על זה את כל הכסף שלהם, ולא הצליחו להביא ילד. ועם האמריקאים אין מה לדבר – ברגע שנגמר לך הכסף, זהו. מי מכיר אותך בכלל. עכשיו הם פנו אליי, ואני מנסה לעזור.״ באותה תקופה הוא עבד בעיקר במזרח, והעלויות של התהליך שם היו נמוכות משמעותית. הוא הצליח לגעת בדיוק בנקודה שהכי הפחידה אותנו: שום דבר, בעצם, לא מובטח. זה נכון בכלל בחיים, אני מניח, אבל בתהליך הזה נדרשנו להשקיע המון תוך כדי סיכון לאבד את הכל, בכל שלב: בשאיבת הביציות, ביצירת העוברים, בהחזרות לרחם, בהיריון. בלידה. 

התחלנו לתאר את החלום שלנו לגבי הקשר עם הפונדקאית, והוא עצר אותנו: אנחנו לא מעודדים דברים כאלה, הוא אמר. אין לנו ״חוות פונדקאיות״, אנחנו לא מנצלים אף אחת, אבל אנחנו בעסק של לעשות תינוקות, לא לייצר מערכות יחסים בין הורים ופונדקאיות. זה סתם מסבך דברים. היה ברור לכולנו שלא יהיה דייט שני, ולכן הוא איחל לנו בהצלחה. תנסו, הוא אמר. אם תיכשלו, תוכלו לחזור אליי.

הסוכנות השנייה הייתה בעיקרה אתנחתא קומית. ישבנו במשרדי הסוכנות, שנראתה כמו אדם אחד עם עודף ביטחון עצמי ושליטה מוגבלת באינטרנט, והאזנו להרצאה מלומדת על התהליך הרפואי. התחושה הכללית שקיבלנו הייתה שהאיש עסק בארגון ימי הולדת לחיות מחמד עד שהחליט לעשות הסבה מקצועית, ושעיקר הידע האקדמי שלו מגיע מחיפוש קדחתני בגוגל של ״איך באים ילדים לעולם״, כמה רגעים לפני שנכנסנו בדלת. 

״אז, בגדול… אתם גברים, אז יש לכם תאי זרע. ולנשים יש ביציות. עכשיו, בכל תא של זרע יש רק חצי מהכרומוזונים, אז צריך גם ביצית. גם שם יש חצי כרומוזונים. ואז הם מתחברים ביחד, ועושים מזה תינוק, שזה כל הכרומוזונים שצריך.״

(אם הוא אומר ״כרומוזונים״ עוד פעם אחת, לחשתי לאדם, אני קופץ מעל השולחן וחונק אותו. תביא את הילדים לבקר אותי בכלא.)

״יש לנו הרצאה ממש טובה על זה, אני אשלח לכם קישור.״

מאז אנחנו מחכים: הוא לא שלח. אבל זה בסדר, יש לנו סבלנות והמון המון כרומוזונים.

בסופו של דבר עבדנו עם סוכנות שלישית. סיפור הפונדקאות האישי של המנהל היה דומה למה שרצינו לעצמנו, והוא ידע לקשר אותנו לזוגות אחרים שסיפרו לנו חוויות בטלפון תוך כדי צעקות של ילדים ברקע. זה נראה לי כמעט בדיוני, באותו שלב. כלומר, התהליך עצמו היה ברור לי, צעד-צעד, וסוכם יפה מאוד בגיליון אקסל עם תמחור צפוי לכל שלב ותרחישי קטסטרופה (מי אמר חוקר ביצועים חרדתי ולא קיבל?). אבל המעבר הזה, דרך המראה ומחילת הארנב, אל עולם שבו יש לי ולאדם ילדים אמיתיים – נראה דמיוני לחלוטין. והוא עדיין נראה לי דמיוני לחלוטין, גם היום. יותר מכל דבר אחר, ילדים מעבירים אותך לחיים אחרים. זה קורה כל כך מהר וכל כך בצבע, עד שלפעמים קשה להיזכר שאי בזה היו לנו חיים בלעדיהם. 

הסוכנות שעבדנו איתה הייתה בעיקרה סוכנות תיווך, כך שתפקידה התמקד בלהכיר לנו את שני השחקנים המרכזיים בסיפור מעתה ואילך: סוכנות הפונדקאות ומרפאת הפוריות. עשינו שיחת וידאו עם כל אחד מהם: תיארנו למנהלת הסוכנות את פונדקאית חלומותינו ולמדנו מהרופא על התהליך הרפואי, העברנו חופן רציני של דולרים כדי להבטיח את מקומנו בתור – ואז, בבת אחת, נדרשנו למשימה הקשה ביותר בכל התהליך הזה: לחכות.

סל תרבות

בסל התרבות הפעם אשים רק קטע קצר משיר, של המשוררת טלי לטוביצקי:

למה לכתוב

שֶׁאֶזְכֹּר אֶת הָרֶגַע הַזֶּה: אֲנִי מִתְמַתַּחַת,

מַקְשִׁיתָה אֶת הַגַּב, וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה כָּמוֹךְ.

אָתְּ, הַקְּטַנָּה, הָפַכְתְּ לִנְקֻדַּת יִחוּס.

לֹא כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי, לֹא אָתְּ כָּמוֹנִי.

אֲנִי – כָּמוֹךְ.

אֵין מָה לִכְתֹּב אִם לֹא צָרִיךְ

לִזְכֹּר. וַאֲנִי רוֹצָה

לִזְכֹּר אוֹתָךְ

כָּל רֶגַע, וְגַם אַחֲרֵי

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לִזְכֹּר.

שמעתי אותו בערב השקה לספר נהדר של משוררת אחרת, רוני אלדד, שניסתה להצדיק, בחן ובנחישות, למה לכתוב שירה. אנחנו כותבים כדי לזכור. זה כמעט טריוויאלי. משימות, רשימות למכולת, מילים מאחורי תמונות. זאת אולי הסיבה שדחפה אותי לחזור לכתוב – כלומר, דחפה את אדם לדחוף אותי: אני מתחיל לשכוח. חמש שנים אחר כך, וחלק מהדברים אבדו לנו לבלי שוב. חלק מההתרגשות, מהפחדים, מחוסר הסבלנות – דוהים אל מול ההווה. ואני רוצה לזכור.

אבל הזיכרון הוא מתעתע. יותר משהוא פעולה תיעודית, הוא פעולה יצירתית. כמו ליצור תמונה משפחתית מתוך סרט וידאו: כולם נראים יושבים ומחייכים אבל שני הילדים שלמטה תלשו אחד לשני את השערות רגע לפני ורגע אחרי הצילום, והזוג המחובק משמאל לא מדבר זה עם זה כבר שבוע. ואולי מישהי בהריון, אבל לא רואים כלום. כשאני כותב את הסיפור הזה אני מקבע אותו, אני אומר: ככה זה היה. כי ככה זה נראה לי, חמש שנים אחרי. חמש שנים מעכשיו, הסיפור שאני כותב הוא מה שנזכור. גם בזה יש משהו מפחיד.

״לא כל המסופר חשוב. הרבה מן החשוב חסר״, כתב אלתרמן. ״צריך יהיה אולי לשוב. איש אחר אל ערב אחר.״