ובו מתוארת הצעת נישואין רומנטית, נמלצת ובלתי-נמנעת בעליל.
החתונה ההומואית הראשונה שצפיתי בה הייתה בערוץ שתיים. זאת הייתה תוכנית חתונות מהסוג המפוקפק, עם רועי לוי ודנה מודן, והיא הייתה קלישאתית ומגוחכת כפי שרק ניתן היה לצפות. שני החתנים לבשו חליפות מבריקות או כמה שכבות עודפות של ניילון נצמד, ואיזה סלבריטי אפוי-למחצה חיתן אותם בפרדסי שגרון הברון. השורה המסכמת לערב הייתה של רועי לוי: ״אני לא מבין את זה, למה הומואים רוצים להתחתן? זה כמו שסטרייטים יסתכלו על הומואים ויגידו: ׳איידס! את זה אני רוצה.׳״
זה היה קו ההגנה הראשון שלי.
קו ההגנה הראשון לעולם ייפרץ: אדם התחיל לדבר על חתונה בדייט השני שלנו. חמור מכך, שבועיים לאחר מכן אח שלי התארס. למסיבת האירוסין לא לקחתי את אדם, מן הסתם, שלא להכניס לאף אחד רעיונות לראש, אבל בסוף הערב התקיים טקס שבירת הצלחת המסורתי: האמא של החתן והאמא של הכלה שוברות יחד צלחת – סיפתח לשנים של צבירת מרירות משותפת – אשר לשברים שלה נודעת סגולה ייחודית לחתן אפילו מקרים מיוחדים. וכמו שאומרת דודה שלי, ״עם המיוחדים זה הכי קשה.״
לקחתי שני שברים, בתור מחאה בלתי אלימה נגד האמונות התפלות באשר הן. שבר אחד שמרתי לעצמי ושבר אחד נתתי מאוחר יותר לאדם, כמחווה רומנטית.
״אה, אמא שלך כבר נתנה לי אחד,״ הוא אמר, ״איזה מרגש זה היה!״
״אמא שלי?!״
״כן. סוג של ׳ברוך הבא למשפחה׳, אני חושב. מאד יפה מצדה.״
ניסיתי לשכנע אותו שאמא שלי לא הייתה מבזבזת סגולות על מחוות של מה בכך. אני הנחתי שהיא תכננה שהסגולות יחתנו אותו במהרה הרחק ממני, ויפתרו בכך לפחות חלק מהצרות שהפלתי עליה.
אדם לא השתכנע. מפה לשם נשארנו עם ארבעה שברי צלחת, וריכוז הסגולות בינינו הגיע לרמה מדאיגה. מבחינתי, לפחות. כך נפרץ קו ההגנה הראשון.
מסורת, מסורת
קו ההגנה השני היה פשוט, אבל יעיל: פרצוף תמים, הטיית ראש קלה, ומבט של ״אני לא מבין מה אתה רוצה מחיי.״ ומה שטוב בזה היה שבאמת, ממש לא הבנתי.
אדם עבר למלחמת התשה. ״למה אתה לא רוצה להתחתן איתי?״
״מה אתה רוצה?״
״שתתחתן איתי.״
״אבל מה זה אומר?״
״שנהיה נשואים.״
״ובשביל מה צריך את זה?״
״כי אני רוצה. למה אתה לא רוצה להתחתן איתי?״
בסופו של דבר התברר שיש לנו דברים אחרים בראש, כשמדברים על חתונה. כלומר, לי היו דברים אחרים בראש. אדם בעיקר רצה להתחתן.
לא שחששתי ממחויבות: אני מתכנן את הפנסיה שלי מגיל שש, מנוסה בלחתום קבע, ושומר בצד טופי כדי לחלק לילדים בשבת בבית הכנסת. אדם התאים לתוכניות שלי כמו מסרגה לסוודר: עוד בגיל שמונה הוא היה הולך עם סבתא שלו לשבת על הספסל ליד גן שעשועים, כדי ״לראות ילדים משחקים״. נועדנו להזדקן ביחד, ותכננו לדלג על כל הדרך המייגעת בדרך לשם.
הפריעו לי דברים אחרים. ברמה הבסיסית, הטקס נראה לי מלאכותי: שבועיים אחרי שהכרתי את אדם כבר היינו בלתי נפרדים, שבוע נוסף עבר עד שהודיתי שאני אוהב אותו, ושבוע לאחר מכן הוא כבר צעק עליי שהשארתי את הכביסה במכונה מאז הבוקר. פרקטית, היינו נשואים. בשביל מה צריך חתימה של פקיד עירייה איסלנדי על זה?
שנה וחצי אחרי שהכרנו כבר התמודדנו עם חיים משני צדי האוקיאנוס, שמחות משפחתיות, דירת חדר וחצי ליד כיכר הבימה (מרווחת לרציניים בלבד), וחברים משותפים. לקבוע תאריך לחתונה בשלב הזה נראה לי אקראי כמו לארגן חנוכת בית בארמון ווינזדור: טוב שנזכרתם.
אבל גם באופן עמוק יותר, הטקס נראה לי מלאכותי. גם כשצפיתי בטקס האירוסין של גיסתי-לעתיד ובעלה שיחיה, לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי באותה הסיטואציה. לטקסים יש, מעצם טבעם, פן מלאכותי ומאולץ; הם מפצים עליו באמצעות התחושה הכנר-על-הגגית של ״מסורת, מסורת!״. כמו כל קשיש, אני אוהב מסורת. למסורת יש כוח; היא מחברת את הסיפור הפרטי לסיפור הגדול. היא נותנת הקשר, צובעת את המעשים היומיומיים בגוונים של ההיסטוריה. טקס ללא מסורת – טענתי – משאיר אותך עם טעם מלאכותי, מבלי לפצות אותך במנת נצח על חשבון הבית. הוא כמו תיאטרון אבסורד. נדמה לי שלעמוד מתחת לחופה ולהמציא ברכות זאת המקבילה ההומואית המבוגרת של לשחק ב״אבא ואמא״. אדם, עקשן כתמיד, לא השתכנע בכלל. תינוק שבוי שכמוהו, הוא לא יזהה מסורת גם אם היא תדרוך לו על הרגל ותבקש ממנו להניח תפילין. ובכלל, הוא טען, למה שלא אנצל את ההזדמנות כדי ליצור מסורת חדשה ומרגשת לדורות הבאים? הרי כל מסורת מתחילה מתישהו.
החוק להגנת הנישואין
קו ההגנה האחרון שלי היה החוק הפדרלי להגנת הנישואין בארה"ב. את קו ההגנה הזה פרצה רות גינזבורג, שופטת בית המשפט העליון האמריקאי. עוד לא חלף חודש מאז שהכרנו, ואדם החליט שהוא עובר לניו-יורק. תזמון מבריק מבחינתו, כיוון שחודש היכרות הוא זמן קצר מכדי שאוכל להרשות לעצמי לשכב על הרצפה ולזעוק ״אל תלך!״. במהלך החודשים הבאים הוא מילא טפסים ועוד טפסים בשביל לזכות בוויזה הנכספת: הוא נדרש לזייף תואר ראשון, להמציא מעסיק, לשחד פקידים קונסולריים. באחד הטפסים הוא יכול היה להוסיף בן זוג. ״אתה רואה?״, הוא אמר לי, ״אילו היינו נשואים, היית יכול לקבל עכשיו וויזה בקלות.״
זה היה שקר, כמובן. באותה תקופה, הממשל הפדרלי האמריקאי לא הכיר בנישואים חד-מיניים, וההבטחות של אדם היו כתובות על הרוח. החוק האמריקאי "להגנת הנישואין" הגן עליי מפני נישואין באופן הטוב ביותר האפשרי. מה גם שהיעד הכי רחוק ששקלתי להגר אליו היה בכל זאת מדרום לירקון, ולא דרש יותר מהתחייבות לתשלום סדיר של וועד הבית.
אלא ששנה וחצי אחר כך, על חודה של השופטת גינזבורג, החליטה ארה״ב לבטל את ההגנה הפדרלית על נישואין, ולהכיר בנישואין כאלה. ההחלטה ההיסטורית הוקראה בשידור חי. זוגות חד-מיניים נרגשים הציעו זה לזה נישואין בחוצות וושינגטון ובנותיה. מסונוור מהאפשרות לקצר את התור בשגרירות בתל-אביב, פניתי לבעלי לעתיד שיחיה, ושאלתי, ״תגיד, אתה רוצה להתחתן?״
כתמיד, אותיר אתכם תלויים על צוק עד לטור הבא. הזהרו מעצי באובב וצעדים פזיזים.
סל תרבות
זוגיות טובה היא הבסיס לחיים מאושרים. זאת, על כל פנים, התובנה המרכזית שלי מ"מקבת" של שייקספיר. ראינו אותו לאחרונה בביצוע מושלם של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, וכמו שסבתא שלי אומרת, "חבל ששייקספיר לא זכה." בשטח ההפקר שבין טרגדיה למופע ספוקן-וורד קצבי, המחזה הזה הוא צפיית חובה. הוא מדבר על מלחמה, ילדים ונדודי שינה, ומתאר בכך את המצב של זוגות צעירים רבים. ובימים אלו, של הבטחות טרום בחירות, הוא חושף את הסכנה שטמונה במילים יפות.