ובו מתוארת עלייתה ונפילתה של תוכניתי הזדונית להתחתן עם אדם בלי שאף אחד ישים לב.
בסופו של הפרק הקודם הותרתם אותי כורע על ברך, מישיר מבט אל אהבת חיי וממלא את כל משאלותיו הבלתי-כמוסות, כשאני שואל: "נו, תתחתן איתי?"
אדם היה חשדן: במקום לפרוץ בבכי ולקרוא "כן, כן, אלף פעמים כן!", הוא תהה בקול מה אני זומם. ובצדק תהה, שכן ההסבר הרשמי, "חתונת-נוחות-לצורך-ויזה", היה רק הכיסוי הרומנטי של הצעת הנישואין שלי. התוכנית האמיתית הייתה זדונית בהרבה: תכננתי להתחתן בבניין משרדים איסלנדי, בטקס מזורז שיהיו עדים לו רק שלושה תוכוני-ים וביורק, וכך לסתום את הגולל לנצח על כל תוכנית חתונה עתידית.
"אליק, יקירי," הוא עשוי לומר לי בעתיד הלא-רחוק, "למה שלא נתחתן על גב דולפין בנמל קיסריה? למה שלא נשכור חליפות ניילון תואמות ואברי גלעד? ולמה שלא נזמין שבע מאות איש מצד החתן וכפליים מזה מהצד השני?"
"כי התחתנו כבר, זה למה," אני אענה לו. "בחתונה הבאה שלך תדאג לזה מראש." שח-מט: גם נפטרתי מתחנוניו הבלתי פוסקים של אדם, וגם ביטחתי את עצמי מפני חתונות לפחות עד חתונת הזהב.
למעשה, כל כך אהבתי את התוכנית הזדונית הסודית שלי, עד ששיתפתי בה את בעלי לעתיד. אדם לא הופתע: תגידו עליו מה שתגידו, אבל הוא ידע בדיוק למה הוא נכנס. לצערי, זה לא מנע ממנו לרצות להתחתן איתי.
אדם לא אמר כן ולא אמר לא, אבל ליתר ביטחון ניגש לטפל בינתיים בבירוקרטיה הנדרשת, כי את זה לא הייתי עושה בעצמי גם לו חיינו היו תלויים בכך. את הטיול באיסלנד תכננו עוד קודם, ועכשיו הוא בדק כמה מסובך יהיה להפוך אותו לירח דבש, על הדרך. הסתבר שחתונה באיסלנד היא עניין פשוט: מספיק שיהיה לכם דרכון בתוקף, דופק בתוקף, ואיזה מאתיים שלושים שקל בתוקף, להמיר לקרונות איסלנדיות. ליתר ביטחון, אדם שלח גם תמצית רישום ממשרד הפנים, שקבעה במרירות-אופיינית שאנחנו עדיין רווקים (תתביישו, בגילכם!). השלב הבא היה לתאם תאריך לחתונה, מה שהתברר כחלק המסובך ביותר בתהליך. "מתי אפשר להתחתן?" אדם שאל. "מתי שנוח לכם!" ענתה משרד הפנים האיסלנדי, "אפשר כל יום בשתיים-ורבע או בשתיים-ארבעים-וחמש."
"זה לא כל כך משנה לנו", אמר אדם, "מתי פנוי?"
"מתי נוח לכם?" שאלה משרד הפנים, תמיד עם הפנים לאזרח.
"המ… אפשר ביום חמישי?"
"בשתיים-ורבע או בשתיים ארבעים-וחמש?"
"זה לא משנה."
"מה תעדיפו?"
"שתיים ורבע."
"שניה, אני בודקת… לא, שתיים-ורבע תפוס."
"אז שתיים-ארבעים-וחמש."
"שניה… לא, גם זה תפוס."
"אז מתי פנוי?"
"מתי נוח לכם?"
אחרי שעה קלה בה עברנו על תוכניות משרד הפנים האיסלנדי בשתיים ורבע ובשתיים ארבעים וחמש בכל יום מתקופת השהות המתוכננת שלנו, מצאנו תאריך מוסכם. בשלב הזה היה לנו תאריך, היה לנו מקום, רק רצון להתחתן לא בדיוק היה לנו.
כמה ימים אחר כך, חגגנו שנתיים יחד בפיקניק על החוף מול השקיעה. היה ממש רומנטי חוץ מזה שהיו נמלים באוכל היה לא נוח לשבת וכל הזמן נכנס לי חול בין האצבעות.
"אתה בכלל רוצה להתחתן?" אדם שאל.
"לא," עניתי, אוטומטית.
"אז לא נתחתן," הוא ענה. נבהלתי: כל התוכנית המבריקה שלי עמדה בסכנה.
אמרתי: "חשבתי שזה מה שאתה רוצה!"
"כן, אבל לא ככה," הוא אמר, "אני רוצה שתרצה להתחתן איתי."
"אני יכול להעמיד פנים שאני רוצה להתחתן," הצעתי. "זה מה שאתה רוצה?!"
ידעתי שהוא לא ירצה.
"כן, זה מה שאני רוצה!"
"אני לא יכול להעמיד פנים שאני רוצה להתחתן!"
חזרנו הביתה בעצבים. הזדקנו, חשבתי, מלחמות החתונה הותירו אותנו שברי אדם.
החיים שלנו לא תלויים בחתונת האשכבה הזאת
את המערכון המצחיק ביותר בעברית שמעתי בגיל חמש-עשרה, בספיישל פורים בגל"צ. נסענו לסעודת פורים משפחתית, בחוץ ירד גשם, ולפתע אבא שלי הגביר את הרדיו, וקרא לכולנו "שש… תקשיבו!". לימים זיהיתי את זה בתור זעקה אילמת, אזהרה לדורות הבאים: צאצאים, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי! מהרדיו בקעו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. המערכון, כך למדתי בהמשך, נכתב בידי חנוך לוין. (למעוניינים בהפסקה, הוא מחכה לכם בסל התרבות לפעם זו.)
הגאונות הקומית של הדיאלוג הזה היא שהוא לא דיאלוג בכלל: אלו שני מונולוגים שמתחזים לדיאלוג. חיי הנישואין המשובחים של חיים ובלה פוקס, מהנדס ואשת מהנדס, אפשרו להם לסנכרן את השיחה ביניהם באופן מושלם, מבלי שייאלצו להקשיב זה לזה אפילו לרגע. באותה תקופה הרגשתי שאדם ואני הגענו לשלב הזה ביחסינו גם בלי לבזבז עשרים ומשהו שנים על נישואין כושלים. "באמת שאני לא מבין מה הוא רוצה", אמרתי למי מחבריי שעוד היה מוכן לשמוע ולא תמך אוטומטית בעמדתו של אדם. אבל האמת שגם אותי לא היה קל להבין. אדם רצה חתונה כי הוא רצה לחגוג את הקשר בינינו, כי הוא חיפש דרך טקסית לתת לו שם וצורה. הוא היה שמח להזמין לחגיגה הזאת משפחה וחברים, אבל היה מוכן להסתפק גם בי (ובביורק) לו רק אסכים לשתף פעולה. אני – לעומת זאת – התנגדתי לכל סוג של משא ומתן. את כל התירוצים הרגילים כבר פרשתי לפניכם בטור הקודם, שעמום, התנגדות לטקסים, מה לא. כאן לא נותר לי אלא להודות על האמת, באיחור מה: פחדתי לצאת מהארון. לא שלא יצאתי מהארון כבר כמה פעמים בחיי עוד קודם לכן, אבל איכשהו תרגול אינטנסיבי לא הפך את החוויה למרנינה יותר. אהבתי מאד את הסטטוס קוו כמות שהוא, ולא מצאתי סיבה טובה לזעזע אותו בהכרזה דרמטית על חתונה. לא שהייתה לי סיבה רשמית לחשוש: המשפחה שלי הייתה מקסימה בכל קנה מידה ולא עיקמה את הפרצוף אפילו פעם, אבל מצד שני, לא ראיתי צורך להעמיד אותם במבחן. השיטה שלי ליציאה מהארון הייתה השיטה הצרפתית הידועה לבישול צפרדעים: לחמם את המים לאט. חתונה, חשבתי, תהיה לשלות את כל הצפרדעים המבושלות-למחצה האלה ולהשליך אותן לתוך סיר מים רותחים. זה יביא להרבה קרקורים ומעט תועלת.
את כל זה לא אמרתי לאדם, כיוון שבאותו זמן לא אמרתי את זה אפילו לעצמי. בסופו של דבר, שיטת בישול הצפרדעים עבדה גם עליי: ככל שהזמן עבר והחלטה מסודרת לא התקבלה, התאריך התקרב והחתונה הפכה לתוכנית מוגדרת. אני השתדלתי לצמצם את הדרמה ("אגב, אמא, אנחנו מתחתנים. זה סתם, משהו טכני"), ואדם פתח בקבוקי שמפניה: המשפחה שלו הזילה עלינו דמעות וחיבוקים. אחרי שסבתא שלו הכריזה חגיגית שעכשיו גם אני נכד שלה (למרות המחסור הבוטה בגנים גרמניים, שהיא טרחה להצטער עליו בקול), נאלצתי להכיר בכך שזה בכל זאת רגע משמעותי בשביל מישהו.
חדר חתונות ולוויות
הטקס עצמו היה, ובכן, מוזר. בשתיים שלושים-וחמש החלפנו בגדים בשירותי הקומה השנייה של משרד הפנים בריקייאוויק: אפילו בסטנדרטים של בני עקיבא, האירוע דרש חולצה מכופתרת. את ההתפלפלות ההלכתית שלי, אם לברך "שהחיינו" ולהתכוון לחולצה חדשה, פתרתי על-ידי זה ששכחתי לקנות אחת. אדם לא הוטרד על ידי זוטות כאלה. בשתיים-ארבעים-וחמש התייצבנו על סף הקומה השלישית: "באנו להתחתן," הודענו. "הו, בוודאי," אמרה הפקידה ולקחה אותנו לחדר חתונות ולוויות, שם היא הדליקה נרות לעילוי נשמתנו וביקשה שנמתין רגע בסבלנות. כמה רגעים אחר כך הושלך לחדר פקיד איסלנדי מגודל, שמישהו הלביש בגלימה שהביכה אותו מאד. הוא לחש, "לפני שנתחיל, אני מוכרח להזהיר אתכם מפני הצעד שאתם עומדים לעשות. אם תתחתנו," איים, "תצטרכו שיהיה לכם אכפת זה מזה." אין להכחיש: הדרישה האיסלנדית הפתיעה אותנו, אך לאחר דקות ספורות של התלבטות הסכמנו. בכל זאת, כבר שילמנו על התענוג מאתיים ושלושים שקל.
בכך העניין נגמר. כלומר, הטקס עצמו נמשך עוד שלוש עשרה דקות תמימות שבהן המגמגם בגלימה הקריא בפנינו את הסכם הנישואין באיסלנדית צחה (לטענתו הוא גם תרגם אותו סימולטנית, אבל לא מצאנו לכך הוכחות), ואחר כך חתמנו עליו, הצטלמנו, החלפנו טבעות, שוב הצטלמנו ובעטו אותנו החוצה. בשלוש בדיוק נסגר הבניין לקהל, ואנחנו היינו בחוץ. אפילו להתרגש לא הספקנו.
אדם מחפש משמעות, קבע פעם ויקטור פרנקל, ובהחלט צדק. אדם הציע שנכתוב אחד לשני מכתבים כדי להחליף אותם בינינו בחתונה. קנינו דפים יפים בחנות כלי כתיבה, אבל עד לטקס לא הספקנו אפילו להשלים טיוטה ראשונה. "זה לא הוגן," אדם התלונן, "אתה כותב כל כך בקלות ובשבילי זה סיוט מוחלט." רק בשדה התעופה גמרנו לכתוב והחלפנו מעטפות: כרגיל, אני כתבתי מסה פילוסופית על ייעוד וייחוד, קרשקש ובורחס, ואדם כתב מכתב אישי ומקסים, שהבהיר לי למה היה כדאי להתחתן איתו למרות הכל. אולי זה מצחיק, אבל דווקא ברגע הזה מאד התרגשתי. בשבילי, הכתיבה הייתה מין מסע כומתה, והחלפת המכתבים הייתה הטקס הסופי בכותל, כומתות באוויר, יוצאים לחמשוש.
נשענתי על הכורסא בשדה התעופה האיסלנדי והבטתי בבעלי שיחיה.
"נו," אמרתי לו, "התחתנו."
"טוב", הוא אמר, "מה עם ילדים?"
סל תרבות
"מערכון החתונה" מאת חנוך לוין, או בשמו הפופולרי יותר "רבע עוף או בורקס". בביצוע אדיר של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי (הקטע הזה, לדעתי, הוא מתוך "שעה קלה").
"וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שיערות שיבה וקמטים! והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר-מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה?"
בטח שירצה.