ובו הכל בא אל מקומו בשלום, אך לא לפני שצרור אסונות רומנטיים מביא את המחבר אל עברי פי פחת.

עזבתם אותי בסוף הפרק הקודם על סיפונה של רכבת הפונה דרומה, וטוב שעשיתם את זה. שום דבר טוב לא היה יוצא לכם אם הייתם נשארים: מן הסתם הייתם מתעכבים עשרים דקות עקב מפגש רכבות בקריית גת, חולפים לאטכם על פני הגמל המבואס של תחנת להבים-רהט ואחרי כל הטרחה הזאת עוד מוצאים את עצמכם בתחנה המרכזית של בירת הנגב. באחת עשרה וחצי בלילה, בלי רכבת חזור. מה הייתם עושים אז? אני לא הייתי מזמין אתכם אליי הביתה, כי, בכנות, אני לא בחורה כזאת, והייתם צריכים להעביר את הלילה מול שער הרחמים של גלידה אלדו, השער הנעול תמיד. איך לא הקשבנו לבן גוריון כשהיה אפשר, הייתם מצטערים. למה לא הפרחנו השממה? 

בנגב ייבחן העם בישראל, התריע בן גוריון. 

לא רציתי להכשיל את העם, אז עברתי לתל אביב.

כשעברתי לתל אביב, הפכתי על עצמי שעון חול: הקצבתי לעצמי שנה. אם תוך שנה אני לא מצליח למצוא מישהו, פה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כנראה שאני לא בנוי לזה. כנראה שהגיע הזמן להתייאש: לקנות קקטוס, לצאת להאכיל חתולים, לעשות מנוי לפילהרמונית. את השעון הזה המשכתי להפוך עוד פעמיים-שלוש גם בשנים שעברו מאז, אבל בעיקר בגלל שאני אלרגי לחתולים, מוזיקה קלאסית מרדימה אותי ואת הקקטוס שקיבלתי במתנה הצלחתי להרוג; צמח שמסתדר במדבר הקלהארי לא שרד אותי שבועיים. אני נוטה להאמין שחנקתי אותו מרוב אהבה.

וְשׁוּב 

(גשר הקריה, מגדלי עזריאלי)

לדיג ב"אטרף" יש שלושה שלבים: בשלב הראשון אתה יושב בסירה ושורק, הדגים חולפים מתחתיך בקצב הריפרש, ואתה משלה את עצמך שאתה מנצל את הזמן במקביל לקריאת חדשות או לשינון וויקיפדיה. בשלב השני אתה מטיל צלצל, או מתפתה לנגוס בתולעת על קרס. בשלב השלישי מתפתחת שיחה: דייגים לא מנוסים עלולים לחשוב שהשיחה היא כבר חצי-דג-ביד, אבל השיחה היא החלק החלקלק ביותר בדיג. אסור להיות נלהבים מדי, אסור להיות אדישים מדי, ובעיקר – אסור להיות נואשים מדי. נואשות מריחה רע. ספרו שאתם מחכים בלילות ואל תספרו עד כמה. אם הייתם טובים והיה לכם מזל, הציד נגמר במספר טלפון. מכאן והלאה, כמו קו קריית גת-באר שבע, אתם תאונת רכבות שמחכה להתרחש. לאט.

עם נ' עברתי את שלושת השלבים שזיכו אותי במספר טלפון. הוא היה בחור נחמד, שום דבר מלהיב. כשהחול בשעון עמד לאזול בפעם הראשונה כבר ידעתי שהאפשרויות בעיר החטאים מוגבלות מכפי שדמיינתי: צריך לדוג מה שיש. עמדתי על הגשר וחייגתי. 

ואז גיליתי שמספר הטלפון שלו היה שמור לי בזיכרון. 

ואז הוא ענה. 

"תגיד, יצאנו פעם?", שאלתי. 

"מי זה?"

"לא משנה, עזוב."

יכולתי לתת לזה עוד צ'אנס, אבל זה היה אומר להכיר בכך שהמאגר נגמר. אז חזרתי לדוג. הים, כך הסתבר, היה בדיוק אותו ים.

הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

(בבית, מול המחשב)

פעם התאהבתי בבובת עץ חסרת מצפון. קראו לו פ', ואני קראתי אותו בבלוג שכתב והתאהבתי מיד. הוא כתב כל כך יפה, שבטוח היו לו עיניים טובות. כתבתי לו מכתב אהבה מהוסס, כמו שילדים כותבים לגלילה רון-פדר; לא האמנתי שהוא יכתוב בחזרה. כשהוא כן כתב, הייתי שלו. האמנתי שזאת ההזדמנות לשבור את המעגל חסר המוצא של הדייטים הראשונים: נוכל לכתוב לנו רומן, אני והוא. נתחיל מלכתוב דייט ראשון, קסום ובלי טעויות, ולא נפסיק. 

הוא היה סתם מישהו, אבל אני סירבתי לקרוא את זה. אהבתי אותו, ואהבתי אותי כפי שהשתקפתי ממכתביי. החלפנו תמונות, החלפנו סיפורים משפחתיים, סיפורי צבא. ואז הוא נעלם, ואני ישבתי וניתחתי את כל התכתובת שלנו בניסיון להבין מה השתבש, למצוא את הרמז המטרים הסמוי שיסביר לי את הסוף. לא הצלחתי. אמרתי לעצמי: "הגשת את ליבך על מגש של כסף, והבחור סירב." ומשום מה זה גרם לי להרגיש יותר טוב. הפסקתי לעקוב אחרי הבלוג שלו, רשמית. אבל המשכתי לחכות.

יש משהו מושך מאד בלברוא את האהבה שלך. אפשר להדגיש מה שטוב, לאייר ברישול מה שרע. יותר מכל, ככל שהזמן עובר אתה נוטה לחשוש שאולי אין ברירה אחרת. כמה אנשים כבר יש בעולם, כמה מתוכם הומואים, כמה מהם דוברי עברית בסביבות הגיל שלי, ויש להם חיוך מקסים? אולי אין ברירה אלא להמציא מישהו להתאהב בו. זה מסוכן מאד, כי קשה להתגבר על אהבה כזאת; אין דרך יציאה. שהרה בלאו מתארת את זה בדיוק מפחיד ב"יצר לב האדמה": היא בוראת לה גולם. שאול, היא קוראת לו, והוא בדיוק-בדיוק מה שהיא רוצה. ועל חוצפה כזאת הלא מוכרחים לשלם.

הוא חזר והופיע, פ', וגם חזר ונעלם. פגשתי אותו ברחוב פעם ונמלטתי באימה. לפעמים נדמה היה לי שהתגברתי עליו, אבל בתקופות של בדידות התגעגעתי אליו מאד. אנשים אמיתיים משעממים אותך, מעצבנים אותך, שוכחים לצחצח שיניים בבוקר. בובות מעץ תמיד נושאות בתוכן את הפוטנציאל להפוך לגבר המושלם.

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

(כיכר סוזאן דלאל, נווה צדק)

"שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כך קבעה לאה גולדברג בשיר אכזרי וקצר, "שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת. וְלָךְ הַבְּרֵרָה". לשים בידיי את הברירה, זה כמו להציע אש לפירומן: סִכְלוּת, פעמיים. ולארוז לי את השאריות לדרך, בבקשה. קראו לו ג'. הוא היה מלצר או שליח פיצה וגם סטודנט לפיסיקה בהפסקה. היתה לו שן קדמית בצבע מוזר ועיניים אפורות. הוא היה יפה נורא. הוא לא חשוב, בעצם. חשובה הסכלות. חשובה התובנה המצלצלת שזאת בסך הכל העמדת פנים, כל העניין הזה, שזאת הצגה. חשוב מאד להבין איזה תפקיד נועד לך בהצגה הזאת, ולא להתפתות לרגע להאמין שאתה מישהו אחר.

נפגשנו בחנות ספרים ליד מלצ׳ט, שעה לפני חצות, ושוטטנו עד לנווה צדק. הוא היה מצחיק. הייתי קר ומנוכר. בסוזן דלאל התנשקנו. אחר-כך הזמנתי אותו אליי לקפה. בחושך, בלי משקפיים, אמרתי לו שיש לו חיוך מקסים. באמת שהיה לו. הוא אמר לי שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרתי לו הערב. אמרתי שיש לו רק תלונות. נחמד, נחמד. היה ממש נחמד. 

בעשר וחצי למחרת שלחתי לו אסמס. בעשר וחמישים בדקתי הודעות: לא היה כלום. בשתיים עשרה לא הגיעו הודעות. ברבע לשתיים נסעתי הביתה לאכול צהרים. לא הגיעו הודעות. בחמש כבר לא היה לי כוח לעבוד. הודעות, בינתיים, לא הגיעו. האשמתי את חברות הסלולר בקנוניה. במהלך הערב פיתחתי תיאוריה שהבחור בכלל שכח את הסלולרי שלו אצלי, ובגלל זה אף אחד לא עונה להודעות. ״כמה מטופש,״ חשבתי להגיד לו, ״השקעתי את כל היום בלשנוא אותך.״ אחר-כך חשבתי שזה יישמע נואש. לנואשות יש ריח, כאמור.

בחצות, עם מצב רוח של דלעת, ישבתי לקפה עם חברים מנוסים ממני. כך הסתבר לי שלא היתה טיפת מיסתורין בחידה: כשזה נגמר, אנשים נעלמים. ככה זה. אל תתבלבל, הרגש הוא רק חלק מההצגה. כמו יהודית רביץ במופע של מתי כספי, רגש הוא בסך הכל מוזיקת רקע.  

יותר משהתעצבתי לגלות שאני אידיוט, התקשיתי להבין למה זה ככה. איך מישהו יכול לרצות בי ללילה, ולא לרצות בי לכל החיים. אני, לו הייתי פוגש בי באופן אובייקטיבי, הייתי ללא ספק בוחר באפשרות השנייה: אני אולי לא דוגמן תחתונים ואני קצת אדיש וסגרירי, אבל יש לי אופי וכישרון כתיבה וחוש הומור! איך יכול להיות שאף ג׳ירפה ואריה לא מסתתרים מאחורי עץ גבוה או שיח רחב ליד הבית שלי, ומבקשים לגלות איזו מין חיה אני? 

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

(שביל האגמים, בין סטראטהייר לאברפלדי, סקוטלנד)

שבועיים אחרי הדייט הראשון שלנו, אדם ואני הזמנו טיסה לסקוטלנד, חודש קדימה. זאת הייתה קפיצה של אמונה: צעד חסר אחריות לפי כל קנה מידה, אבל גם פשוט ומובן מאליו. פחדתי להודות בזה, אבל כבר בדייט השני הרגשתי שכל מה שלמדתי על דייטים בדם יזע ודמעות, נהיה מיותר. זה קרה בבת אחת, בקסם, כאילו בלי שום קשר למסכת הייסורים הארוכה והמשעשעת של הדייטים הראשונים שלי. וזה היה חסר סיבה ונהדר. 

השמש עמדה לשקוע מעל לוך עם שם בלתי אפשרי. "אז למה בעצם ביקשת לצאת איתי," שאלתי, "זה בגלל שהייתי חתיך באופן שלא ניתן לעמוד בפניו?"

"אני לא פניתי אליך," אדם טען, "אתה פנית אליי."

"לא נכון."

"אין שום סיכוי שהייתי פונה אליך, היית כל מה שנמצא ברשימה השחורה שלי: דוס, פיסיקאי, וקצין בצה"ל."

"ולמה הסכמת?"

"לא יודע, חשבתי שיכול להיות מעניין."

"אז רק אחרי הדייט הראשון הבנת שאני חתיך שלא ניתן לעמוד בפניו?"

"לא, פשוט היית מקסים והיה לך חיוך -"

"לא, לא. אתה טועה. למה, בעצם, ביקשת לצאת איתי?"

"זה נראה כמו רעיון גרוע -"

"אבל?"

"אבל היית חתיך באופן שלא ניתן לעמוד בפניו."

 זה קיטש מזעזע, אבל באמת שהמשכנו ללכת לעבר השקיעה.

סל תרבות

שיעורי בית, למצטיינים: 

"יצר לב האדמה" מאת שהרה בלאו (זמורה ביתן, 2007) – תלמה היא רווקה מזדקנת בבני ברק, הכלואה בחיים של עצמה, באהבותיה הנכזבות. לפי מתכון סודי של סבתא שלה היא מצליחה לברוא לעצמה גולם חלומות, מתערובת של בוץ והשם המפורש. אבל לרצון החזק יש מחיר גבוה. 

הספר הזה הוא המשל הכי מדויק שקראתי ליציאה מהארון של הומואים דתיים, כולל לטאות עם שתי ראשים, אסונות טבע ואימה מחלחלת. קראו.